אילנה בר היא חולת לאוקמיה, הזקוקה להשתלת מח-עצם לצורך הצלת חייה. החל מהיום מתקיים מבצע התרמה, ואם אתם עדיין לא חלק ממאגר תורמי מח עצם, אני מבקשת ממכם לגשת ולבצע את בדיקת הדם. היא קצרה, פשוטה ואינה כרוכה בשום סיכון רפואי.

אם אתם בלוגרים, אנא קשרו גם אתם אל הבלוג להצלת אילנה.

לא כל דבר כדאי להעביר למדיום הדיגיטלי, אפילו אם אפשר.

לפעמים, מה לעשות, זה פשוט לא אותו הדבר.

לעמוד בצפירה עם הילדים בגינת ביתנו, לאחוז בידו חסרת הסבלנות של בני הקטן ולנסות שלא לדמיין אותו בעוד 15 שנים, ניצב לצידי תמיר וחסון, במדים.

לדעתי, הכותרת ההזויה ביותר בבלוג עד כה.

אחד המאכלים החביבים על הילדים שלי - וגם עלי - הוא קוסקוס עם מרק ירקות. הבעיה היא, שאחרי שכמה שנים הוציא העזר כנגדי מחאה רשמית: נמאס לי. מאז אני מחפשת מתכונים מעניינים לבשל ולהגיש יחד עם קוסקוס. הבעיה היא, שכל מה שמצאתי זה תבשילים של כבש או בקר, ואת אלו אני לא אוכלת (מטעמי גיזרה), אז זה לא ממש מוצלח.

אתמול היה לי רעיון שנחל הצלחה כבירה, קודם כל אצל הבעל, ואחר כך גם אצל הילדים. לא פחות חשוב, דל שומן, כך שיכולתי להנות ממנו יחד איתם. הנה:

תבשיל דגים ברוטב עגבניות פיקנטי

600 גר' פילה נסיכת הנילוס

1 קופסת עגבניות מרוסקות (800 גר')

2 גזרים

2 בצלים

4 שיני שום

צ'ילי מיובש

פפריקה מתוקה/חריפה

כורכום

סוכר, מלח ופלפל

אבקת מרק בטעם עוף

מיץ מחצי לימון

1 כף שמן קנולה

מפשירים את הדגים, חותכים לקוביות 4X4 ס"מ, ומייבשים בנייר סופג.

את הגזרים והבצלים חותכים לפרוסות דקות, וקוצצים את שיני השום.

מחממים כף שמן במחבת כבדה (non-stick), ומטגנים את הדגים, כדקה מכל צד. מוציאים ומניחים על נייר סופג.

מבלי להוסיף שמן מאדים את הירקות במחבת כ-5 דקות תוך כדי ערבוב.

מוסיפים את העגבניות המרוסקות, כוס מים, מיץ לימון, ומתבלים: 2 כפיות אבקת מרק, 2 כפיות סוכר, כפית כורכום, כפית צ'ילי, כפית פפריקה. אפשר להפחית בכמויות הצ'ילי או להשתמש בפפריקה מתוקה כדי לעשות את התבשיל פחות חריף. מלח ופלפל מוסיפים אחר כך לפי הטעם.

מביאים את הרוטב לרתיחה, ואז מחזירים את הדגים (בעדינות, שלא יתפוררו).

מבשלים כחצי שעה על להבה קטנה. מגישים עם קוסקוס או אורז לבן.

יצא טעים מאוד וחריף למדי. אנחנו אכלנו את הקוסקוס עם התבשיל והרוטב, והחבר'ה אכלו קוסקוס עם מרק ואז אכלו דגים בלי הרוטב.

אנחנו כבר לא מופתעים יותר כשאנחנו מגלים מקרה נוסף של שחיתות בקרב נבחרינו או אישי ציבור שונים. מאוכזבים - כן, מוכי בחילה - בהחלט, אבל לא מופתעים. אנחנו רגילים לכך, אנחנו שומעים על מקרים כאלו כל הזמן, וכמו בכל תחום אנחנו מתקהים ומתנתקים מהרגשות העזים שמלווים אותנו. ובכל זאת, קשה לנו והתחושה היא שהלכלוך הולך וגואה סביבנו ומצטבר למסה קריטית של גועל נפש. אני שןאלת את עצמי איך זה מגיע לכדי כך.

מה שאנחנו רואים בפוליטיקה הארצית, קיים ביתר שאת בפוליטיקה המקומית. העובדה שרבים רואים בשלטון המקומי קרש קפיצה לפוליטיקה הארצית, צריכה להיות ברורה לכולנו. ההחלטות שלנו כאזרחים יכולות להשפיע בשלב מאוד מוקדם. אם נבחר בנציג מושחת לעיריה או למועצה במקום מגורנו, נוסיף מסמר נוסף לארון המתים של הפוליטיקה הישראלית. אל תבינו אותי לא נכון: אני חושבת שפוליטיקה היא דבר חשוב ונדרש. אבל היא צריכה להתנהל בצורה מסויימת.

אני מתגוררת ב[אאוטינג] מבשרת ציון [/סוף אאוטינג]. זהו ישוב ירוק ויפה, בעל אוכלוסיה מאוד מגוונת, מכל קצות הקשת. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היו בעיות של ניהול המועצה. הישוב צבר גרעונות אדירים, ובקושי הצליח לספק שירותים בסיסיים לתושביו. ארבע פעמים ניהלה ועדה קרואה את הישוב, ומעל לראשי התושבים הונף פעמים רבות איום הסיפוח לירושלים, שנמנע רק בקושי, לא מעט בזכות מאבקם של התושבים.

כשכרמי גילון נבחר להיות ראש המועצה בשנת 2003, קיוויתי שזו תהיה התחלה של משהו טוב יותר. במובן מסויים היה שיפור: לא היו שביתות יותר. לראשונה נערכו אירועים ציבוריים כלל ישוביים, כגון עדלאידע, צעדת אביב. הורגשה בהחלט השקעה במסגרות החינוכיות בישוב. אבל עדיין שמענו על קשיים רבים מאוד במועצה, לא רק בגלל הגרעון הגדול, אלא גם בגלל מעורבותם של גורמים (איך לומר את זה בעדינות?) עבריניים במה שמתנהל במועצה.

גילון התפטר מראשות המועצה בסוף חודש ינואר השנה (התפטר, חזר בו, ואחרי חודש התפטר שוב). אישית חשתי מאוד מאוכזבת, לא בגלל שאני לא מסכימה עם הסיבות שמנה להתפטרותו. לא בגלל שאני לא שותפה לדעתו שמשרד הפנים אינו מתפקד כפי שמוטל עליו וסדרי העדיפויות שלו שגויים. אלא בגלל שבסוף של יום, הוא הלך ואנחנו נשארנו פה עם משרד הפנים, הגירעון, וישוב שחייבים להמשיך ולהשקיע בו.

בעוד כשבועיים יתקיימו שוב בחירות בישוב. רוב התושבים שאני מדברת איתם זוכרים שיש בחירות, גם אם לא בטוחים מתי, אבל מהססים אם בכלל להצביע. התחושה היא של אכזבה קשה ויאוש, שלא משנה מי ייבחר, גם התקווה הגדולה ביותר תכזיב. רבים לא מכירים כלל את המועמדים השונים. פרט לאחד.

מי שנוסע היום ברחובותינו ומביט על שמות המועמדים מוצא בניהם, בשלטי ענק ופוסטרים בהמונים, את הרצל כהן. הרצל כהן הוא שם נרדף בישוב לעבריין שעושה ככל העולה על דעתו. בין היתר, הוא השתלט על שטחי קרקע ציבוריים ובנה עליהם נכסים פרטיים. אני מודה שלא ברור לי כלל, איך עד היום הוא לא נעצר ולא נשפט. מעבריין מקושר היטב, הוא התקדם לנציג ציבור היושב במועצה, ועכשיו הוא מתמודד על ראשותה.

השלט "עכשיו כולם יודעים, טוב חבר כמו הרצל כהן במועצה" מתנוסס בפתחה של חנות, ומזכיר לי סוג של פרוטקשין. אתה תבחר בי, ואני לא אעשה לך בעיות אחר כך. אני חושבת על האפשרות שהוא אכן ייבחר להיות ראש המועצה, ולו בגלל אחוזי הצבעה נמוכים של תושבים מיואשים, ואני מצטמררת. מן הסתם לא נהיה הישוב יחיד שיש לו ראש מועצה עבריין, ואחר כך כבר יהיה לו רקורד ציבורי, והדרך לכנסת פתוחה לרווחה. טוב חבר כמו הרצל כהן בכנסת.

נראה לי שבפוסט הזה אני קצת מסתבכת, למרות שהסיכוי שהרצל כהן ואנשיו קוראים את הבלוג שלי, הוא מאוד קטן. ובכל זאת, צוואה וירטואלית: אם אני לא כותבת פה בשבוע הקרוב, אנא בדקו האם במקרה הגופה שלי לא מוטלת איפשהו באיזור התעשייה הישן. תודה.