לא ממש ברור לי למה אנחנו לא כותבים יותר בבלוג. יש לי המון מה לספר וכל יום קורה משהו חדש ולא מוכר בעולם התמוה של ההיריון וההכנה ללידה. לא יודעת למה.. אני מרגישה קצת תקועה - סוג של סינדרום "אחרי החגים". אני סוג של מגירה מבולגנת של מסמכים שחייבים לסדר ודוחים - בזמן שהכול מתנהל על בסיס "כיבוי שרפות". רוב הזמן אני במצב "המתן" ואז משניתנת הקריאה לתזוזה אני מתחילה לתפקד כמו רובוט.
אני חושבת שהדברים היחידים שאני אתגעגע אליהם מתקופת ההיריון זה הנימוס והחביבות כלפיי מאנשי הרחוב והציפייה שלי לתגובות של פיצקי – הקשר הזה בינינו, שתי בנות שלא מבינות כלום במורס אבל המציאו לעצמן שפה של בעיטות, דגדוגים, לחיצות עדינות וליטופי בטן – אחת מבפנים ואחת מבחוץ (ואני לא ממש סגורה על מי בפנים ומי בחוץ).
לפעמים, כשאני לא ממש מצליחה להבין למה היא מתכוונת, אני חושבת שהיא רק מנסה למצוא חלון או דלת, כבר שלושה שבועות שהיא מחכה בפתח תעלת הלידה (ממש הרגשתי אותה מסתובבת בתוכי – זה קצת כאב, אבל שימח) היא מוכנה ליד המעלית, או איך שלא תקראו לזה, כבר לחצה על הכפתור ויש לי הרגשה שהיא לא ממש מבינה למי או למה מחכים. זה ברור. בלילות לפני שאנחנו נרדמים אנחנו פתאום רואים איזו רגל נדחפת החוצה דרך הבטן שלי כשרק העור שלי מגן על התמימות שלה לעוד כמה שבועות.
האהבה שלנו אליה היא כל כך עזה והפחד שמא משהו לא טוב יקרה משתק אותי לפעמים. היא משהו שלא אוכל כבר לוותר עליו לעולם. בחיי לא הרגשתי בעוצמה כזו שהיא בו בזמן גם אושר עילאי וגם חרדה קשה.
היא פעלתנית גדולה, בקושי נחה. חוקרת את הסביבה הקרובה שלה ללא הרף ובודקת את גבולות הרחם ואת גבולותיה של אמא.
כשאנחנו במיטה – אני מדמיינת לי צילום תרמי חודרני של איזה לוויין קוריאני זה או אחר רואים אותנו כבר כשלוש ישויות נפרדות – משפחה אחת בתוך הפוך.
כשאני מחבקת את ג' אני יכולה לעטוף אותו בתוכי ולהגן עליו מהעולם ובתוך החיבוק אני כוללת גם את פיצקי, שבינתיים היא תמיד בתוך סוג של חיבוק שלי, ואני מרגישה איך אני נמתחת ומתרחבת סביבם כדי להכיל אותם בתוכי. ואז יש רגעים שג' עוטף אותי ולא משנה כמה גדולה ועוטפת הייתי לפני רגע הוא מתרחב ונמתח מסביבי ועוטף אותי ואת פיצקי לגמרי. הגעתי למסקנה שהאהבה שלנו היא קוונטית ואין הסבר אחר לגמישות המדהימה הזו. אפילו הבית שלנו מושפע מזה וגם הוא זז כשהוא רוצה ומפנה לנו עוד קצת מקום לשים עוד איזה רהיט שצריך או בלילות כשכואב לי הגב ואני נתמכת בקיר בדרך לשירותים הקירות נוטים קצת יותר לכיווני לעזרה, לתמיכה.
כשהייתי בכיתה ג' או ד' (לא זוכרת בדיוק) היינו בטיול כיתה בבית הקברות של תל-חי (זה עם הפסל של האריה של טרומפלדור באמצע) וכרגיל חלמתי ואיבדתי קשר עם הכיתה ואז באיזה שלב נכנסו צעקות הנושאות את שמי להוויה הסמיכה והשקטה שלי והבנתי שכולם כבר ישובים באוטובוס ומחכים רק לי (ריטואל שחזר על עצמו הרבה במהלך השנים). רצתי הכי מהר שיכולתי לכיוון האוטובוס ורק כשהיה מאוחר מדי הבנתי שיש כעשר מדרגות אבן בין שלב הקברים לשלב החניה בה חיכה האוטובוס. זינקתי לאוויר וקיוויתי לנחות בשלום כי לעצור כבר לא יכולתי. איפשהו באוויר נדלקה לי נשיקה על המצח והפסקתי לחשוש – זה היה עניין של חלקי השנייה. רגליי נגעו ברצפה בלי שום כאב ושום רעד והמשכתי לרוץ לאוטובוס. מאז ועד היום, כשיש צורך גורלי, נדלקת לי הנשיקה על המצח ואני יודעת שאין ממה לחשוש. כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין האם זה אפשרי להעביר אל פיצקי את הנשיקה הזאת.
בכל מקרה, עד כאן.
תהיו רכים.
ק'
