ביום שישי האחרון חוויתי את התקפת הצחוק ההיסטרית הראשונה שלי. לא יכולתי להפסיק, זה כאב לי בכל הגוף ובלי שום טריגר. שכבנו במיטה, קריאה, עיתונים תשבצים, זולה של יום שישי והתחלתי לגחך.
ג' שאל אותי מה מצחיק ולא יכולתי להגיד לו מה..הוא היה מאוד סקרן, זה לא נראה הגיוני שצוחקים מכלום וככל שהוא התעקש יותר לדעת אני צחקתי יותר. אבל מתישהו זה נעשה מפחיד – ירדו לי דמעות הרגשתי את האיברים הפנימיים שלי מתעוותים, כואבים. לא יכולתי להפסיק, ג' ניסה להרגיע אותי ואני צוחקת וצוחקת, שנינו מחוץ למיטה כבר מזמן ואני מנסה לנשום באופן סדיר – בסוף הצלחתי להירגע אבל מאז אני מרגישה על הקצה. פסיעה אחת מהשיגעון הקליני. ג' מאשים את המורמונים.
אתמול לעומת זאת, הגיע הבכי. אמנם זו לא הפעם הראשונה של בכי כבד מתחילת ההיריון אבל זה היה בכי דיכאוני ועצוב עצוב עצוב. הלכתי לרופאת השיניים לבדיקה כללית וגם בגלל שחששתי מבעיות בחניכים. בגלל זרימת הדם המוגברת בהיריון (גם אל החניכיים), מרגישים התנפחות בחניכיים – כמו דלקת בחניכיים. אף פעם לא הייתה לי דלקת בחניכיים ואף פעם לא ממש סבלתי מבעיות (קצת נסיגה בגלל הסיגריות – אבל לא נורא). נכנסתי לרשת לקרוא על טיפול לדלקת בחניכיים בזמן היריון וגיליתי שיש קשר בין דלקות בחניכיים ללידות מוקדמות ועוד חולות רעות. הלכתי בהתחלה לרופא משפחה, הוא אמר לי שמי מלח זה הכי אפקטיבי ולא מסכן את העובר (וגם מצא לי, במקרה, חור בעור התוף), שאלתי את הגניקולוג והוא נתן לי משחה אנטיביוטית ואמר לי שזה מומלץ לנשים בהיריון ולמרוח 3 פעמים ביום (רק שבעלון לצרכן היה כתוב שאסור על המשחה לבוא במגע עם רירית הפה או האף – דהינו, לשימוש חיצוני בלבד...ארררר) ואתמול הלכתי לרופאת השיניים שהסתכלה על הפה שלי ואמרה לי שהוא נראה נפלא למעט טיפה אבן ומומלץ בהיריון להסיר אבן כל חודשיים שלושה כדי למנוע סיבוכים והוסיפה שחבל שהיא לא יכולה להראות לי מה זו דלקת חניכיים אמיתית ושמה שיש לי זו רק סתם נפיחות בגלל כלי דם. כן, אני היסטרית? לא יודעת. אני קוראת המון חומר ולפעמים נדמה לי שאני מוקפת כאן בסנדלרים שלא קראו את החדשות האחרונות בנושאי היריון ולידה.
חזרתי הביתה. ג' כבר היה בבית והכין לי תה. נכנסתי לחדר השינה והתפרצתי בבכי. ג' היה אובד עצות ואני הייתי סתם אבודה. לא יודעת על מה בכיתי ולמה, ישבתי על קצה המיטה, בזבזתי טישיו ומיררתי בבכי כמו בכי של אבדן. הייתי טיפל'ה לחוצה שלא הרגשתי את הפיצקי מאז הצהריים בערך, אבל לא בכיתי בגלל זה ולא בכיתי בגלל הקונפליקט עם אמא שלי (קונפליקט זו מילה עדינה, נכון?). ג' ניסה לנחם ולהבין ולא הצליח. נרגעתי קצת מהבכי אבל שרפו לי העיניים ונשארתי בהרגשה מגעילה וקודרת קצת. חברה התקשרה ונבהלה מאיך שנשמעתי – אבל השיחה הכניסה אותי לפרופורציות. אני וג' עבדנו קצת על המחשב אח"כ הגיע סוד מרגש מאוד מאוד מאוד (אני לא יכולה לגלות לאף אחד) וההרגשה השתפרה. אבל כעבור כמה שעות כשנכנסנו למיטה לישון, חזרה הקדרות ונגחה בי. ניסיתי להתאפק אבל הבכי עלה ועלה וג' עודד אותי להוציא את הבכי ולא לנסות לעצור אותו (שיחיה, אני אוהבת אותו כל כך). הרגשתי מטופשת מאוד, התייפחתי כמו בת 8 עם כאב אוזניים נוראי – עם הרעידות והאף הדולף והמון המון דמעות (העיניים כואבות לי עד עכשיו). ב12 וחצי ג' הכין לנו תה, הקריא לי עוד פרק מתוך The phantom tollbooth ואח"כ הלכנו לישון. ג' מאשים את המורמונים.
אני מניחה שהעצבות הזאת מגיעה מאיזשהו מקום או לפחות מתגברת מזה שאני מרגישה קצת לבד. לא הצלחתי למצוא עבודה בכרמיאל ואין לנו כאן ממש חברים. שתי בחורות שלמדו איתי פעם ביסודי ונשארו לגור בכרמיאל ניסו לשמור על קשר, אבל אין לי ממש על מה לדבר איתן ואני חושבת שאולי המעבר לכאן הייתה טעות ואני כועסת על עצמי שלא יכולתי לראות את זה קודם. יש כאן יתרונות, חייבים לציין גם את זה, מאוד שקט כאן, יש לנו גינה, שלווה – נעים לי כאן, אנחנו חוסכים הון שאנחנו כאן ולא במרכז הארץ או בירושלים אבל שנינו יצורים חברתיים ובינתיים לא מצאנו דומים לנו או אפילו מעניינים לנו.
טוב, אנחנו נוסעים היום קצת לחברים
ומחר קצת למשפחה של ג',
אז ביי בינתיים J
יהיה טוב,
ק'
