נראה שכבר אני מתחיל ממש להתרגל לאורך החיים החדש שלי. שבועיים של עבודה נגמרו והרגליים פחות כואבות אבל עדיין יש עייפות וככל שמתקדמים לכיוון השעה 2200 היא רק גוברת, עד קריסה מוחלטת לתוך שינה. השבוע שעבר היה ארוך ודי מתיש, אבל הוא היה רצוף אירועים מרתקים וגם כאלה שפחות. בגלל שלא כתבתי מיום שלישי בצהריים הנה סיכום מהיר של מה שהיה:

שלישי - משמרת ערב ראשונה. מה שבעייתי במשמרות ערב היא שלא תמיד יודעים מתי הן נגמרות. הן יכולות להסתיים אי שם בשעות המאוחרות, בכאלה שכבר אין אוטובוסים (מ-10 יש אוטובוס כל חצי שעה והאחרון יוצא בדיוק בחצות). המשמרת של יום שלישי התחילה כהרגלה עם קצת סחיבות עד לתפקיד המרכזי הראשון שלה: מגיש שתייה או בעברית: האחראי על הבר המאולתר לאורחי הקוקטייל שהוזמן. האורחים, להפתעתי, היו לא אחר מחבורה של הולנדים מנופחים, הספונסרים (או אולי המנהלים) של אייאקס אמסטרדם בכבודם ובעצמם. שעה מוזרה עברה עליי בחזרה מונוטונית על המשפט what would you like to drink? בתקווה לקבל תשובה באנגלית שאני יכול להבין, וגם כזאת שאני יכול להכין. לא פשוט למזוג בירות לכוסות (למה הם שותים רק הייניקן? מה רע בקרלסברג?), יין וגם מיץ עגבניות (מי שותה את האיכסה הזה? ועוד עם לימון???). טימור בא אליי ואמר לי לאחל להם הצלחה למחר. תגובה: "נראה לך?!". אחרי שהם הסתלקו לכיוון האצטדיון הלאומי התברר שב-11 הם אמורים לחזור, כנראה עם שאר הקבוצה, ועד אז צריך לפרק מה שבנינו קודם ולהכין מחדש לכולם. זה נגמר מהר מאוד ואז התברר שנשארו עוד 3 שעות להעביר עד שהם יגיעו. אחרי כמעט שעה של כלום התברר שהם יאחרו ונפלה החלטה לשחרר מישהו הביתה. כזה שהכי פחות מנוסה הלכתי הביתה. בכל מקרה למחרת היה יום ארוך.

רביעי - רוב היום עבר בניקיון של הבית. גם את צריך לעשות, במיוחד שזה נופל דווקא ביום של חופש. בצהרים התקשרו אליי וביקשו שאני אבוא למחרת, יום שלא הייתי מתוכנן לעבוד בו. בהתחלה חשבתי שבגלל היום שאמור להיות לא כדאי אבל בסוף השתכנעתי. לקראת שמונה בערב יצאתי לכיוון רכבת מרכז בשביל לאסוף את מקליין ומשם לאצטדיון הלאומי. כשנכנסנו פנימה התברר שהמקומות גבוהים למדי והטיפוס אליהם היה לא קל, אבל הנוף מלמעלה היה מרהיב (בצד המזרחי של האצטדיון לא רואים כל כך טוב). אומנם הייתי בלא מעט משחקים, כולל כמה בגביע אירופה, אבל הייתה התרגשות שונה במשחק הזה ורטט קל עבר בגב כשנוגן המנון ליגת האלופות והילדים נפנפו בסמל במרכז המגרש. והמשחק? ראיתי יותר טובים בחיים שלי, אבל תמיד יישאר מקום מיוחד בזיכרון לאירועים מיוחדים. אליפות, ניצחונות בדרבי וסתם רגעי אושר חולפים ומהשבוע גם ניצחון ראשון בליגה הטובה בעולם והרבה גאווה. עכשיו סופרים את הדקות עד למשחק הבא בארץ.

חמישי - כבר בתחילת היום הבנתי שלעבוד תחת עייפות זה לא הרעיון הכי טוב. ישנתי בערך 4 שעות ובאופן מפתיע הצלחתי להגיע ב-7 (אחרי שאמרו לי מהחברה שאני אוכל להגיע ב-8, אבל להשתדל להגיע כמה שיותר מוקדם). העייפות ניכרה בכל דבר שעשיתי, בין אם זה לפנות שולחנות, לגלגל שולחנות למחסן, לערום כסאות וגם אותם לקחת. סיימתי ב-5 הרבה יותר עייף ממה שהתחלתי עם רגליים כואבות במיוחד ואכזבה מהעובדה ששוב לא הצלחתי לקחת את עצמי לחדר כושר או לבריכה. הם יודעים להתיש אותי מתי שאני הכי לא צריך...

שישי - הלילה עשה את שלו וקמתי כמעט כמו חדש. ארוחת הבוקר עברה בשקט יחסי אבל אחר כך היינו צריכים להתכונן לברית שנערכה במקום. מהדיבורים שרצו הבנתי שהברית היא של מישהי שעובדת ב"את" (לא שלה עצמה , של הבן שלה...) והמוזמנים נראו כמו חבורה פלצנית להחריד מהברנז'ה התל אביבית. בין השאר זכיתי לראות בין האורחים את אמיר קמינר (מבקר סרטים, נראה מכוער יותר במציאות), גל אוחובסקי (כותב דברים בכל חור, נראה יותר נשנש במציאות) ועדי אשכנזי (נראית גם במציאות כמו גוש צמר שעיר ונמוך עם חיוך מרוח תמידית על הפרצוף), שאיתה אפילו זכיתי לנהל שיחה קצרה ("איפה השתייה פה?" "על השולחנות"...). בין שאר הדברים שעשיתי היה שוב לדאוג למזנון והייתי צריך להחליף את מנת הפרגיות שהוגשה. את המנות החמות הם מגישים על מגשים שמתחתם נמצאים מים רותחים שדואגים לשמור על המזון חם. מה לעשות וכשנגמר המגש צריך להוציא אותו ולהכניס חדש. הבעיה הייתה כשהוצאתי את המגש הריק כל האדים מלמטה עלו לכיוון המשקפיים שלי ולא נתנו לי לראות כלום. ואז כשניסיתי להכניס את המגש החדש פנימה הוא החליק לתוך המים תוך כדי שהוא משפריץ לי את המים הרותחים לכל עבר, ובמיוחד על כף היד שלי. את השעתיים שנשארו למשמרת העברתי בלשטוף את המקום כל פעם שהוא גילה סימני כאב קלים. בדרך החוצה מרחתי לי קצת אלו-ורה אצל השומר בכניסה. בערב זה קצת פחות כאב, עד שהתמוטטתי לגמרי מול אדיר מילר.

שבת - את היום אפשר לכנות כיום נאחס וזה התחיל כבר בבוקר. המונית שבאה לאסוף אמורה להגיע 45 דקות לפני תחילת המשמרת או לפחות קצת יותר מאוחר. הייתי אמור להתחיל ב-8 וב-7:10 כבר הייתי למטה, מחכה. ומחכה. ומחכה. ומחכה. בחמישה ל-8 נגמר לי לחכות ועליתי הביתה. פתחתי דפי זהב והוצאתי את המספר של המלון בשביל להתקשר ולשאול מה לכל הרוחות קורה. הבטיחו לי שבודקים ואני יחכה. בזמן שחיכיתי שמעתי צפצופים מלמטה וראיתי מונית של המלון מחכה לי. השעה, דרך אגב, הייתה 8:20. כשהגעתי התנצלו, אמרו שזו טעות, שמישהו שכח להזמין מונית בשבילי ושבגלל שחדר האוכל של העובדים כבר סגור יתנו לי לאכול מהמזנון עוד מעט. השעה הייתה 9 והעוד מעט הגיע רק ב-11. עד אז הסתובבתי עם התחושה המגעילה הזו ששכחו אותי ושאני רעב (לא לגמרי, אכלתי מעדן חלב לפני שיצאתי ב-7) וכל המחשבות האלה רק החזירו את העייפות לתמונה (ישנתי טוב בלילה). בסביבות 12, כשניסיתי לפנות מגש עמוס צלחות וכוסות, אחת הכוסות החליטה להישפך וכל הקפה שהיה בתוכה נשפך עליי והחולצה הלבנה שאני מקבל מהמלון הפכה ברובה לחומה. מגעיל ודביק ירדתי למטה בשביל להחליף אותה וגם קצת לשטוף את עצמי. נאחס כבר אמרתי? אחרי ארוחת הצהריים (של העובדים) התפנינו לארוחת הצהריים של האורחים ואלה לא היו הרבה (בעיקר עשירים שיכולים להרשות להם את זה). הדבר ששיפר לי את ההרגשה יותר מהכל היה כשלירון, שהייתה המנהלת בפועל, שלחה אותי עם ילד קטן (בן 3-4) למלא את הבקבוק שלו בתירוש. ילד קטן כזה חמוד עם מבט תמוה בעיניים וניצוץ קטן של אושר כשקיבל את המיץ ענבים. יש רגעים ששווים קפה שנשפך.

ועכשיו מתחיל שבוע חדש. קודם כל צריך להעביר את מחר. אומנם בבית אבל מלא סידורים מחוץ לו. שבוע טוב.