אוגי שקשוקה

18 11/2008		שקשוקה
		תגיות: אקטואליה, שחרור קיטור, ביקורת

הערב, אחרי המון זמן, נפתח שוב הקולנוע בטכניון. לכבוד הפתיחה המחודשת החליטו להקרין את שיטת השקשוקה, סרטו המדובר של מיקי רוזנטל ומיד לאחריו לקיים פאנל בהשתתפותו (אגב, הסרט מוקרן גם בהמשך השבוע ואם אתם בסביבה, תבואו). אם לתמצת את השעה וחצי של הסרט לכמה משפטים, נגיד שהוא עוסק בעיקר ביחסים בין הון ושלטון במדינה כשההתמקדות היא על האחים יולי וסמי עופר, בעלי השליטה בחברה לישראל (שבין היתר מחזיקה בבתי הזיקוק, צים, מפעלי ים המלח ועוד לא מעט חברות שונות). הסרט גם מספר על הדרך שבה יוצרי הסרט עבדו עליו ומראים איך המערכת הגיבה עליו. הם זכו לאיומים, לתביעות משפטיות, להתעלמות מצד כל גופי התקשורת בארץ (אף גוף שידור טלוויזיוני לא מסכים לשדר את הסרט, לרבות ערוץ 1, שאמור להיות נשלט בידי המדינה ולא בעלי הון) ואיך כולם פשוט מצפצפים עליהם. הוא מציג איך בשיטתיות השתלטה המשפחה העשירה הזו על לא מעט נכסים בארץ, פיטרה עובדים ישראלים והחליפה אותם בכוח עבודה זול יותר, זיהמה את הסביבה וניסתה "לקנות" את הציבור בעזרת מצג של פילנתרופיה למרות כל הנזקים שהם גרמו. הוא מראה איך הם הטו חוזים לטובתם וכמה כסף הם גרפו על חשבוננו כתוצאה מכך ואיך הם "קנו" פקידי אוצר, חברי כנסת ושרים לשעבר. טוב, לא באמת קנו, אבל אנשים יעשו מה שתגיד להם אם יבטיחו להם ג'וב חלומות אחרי שתסיים את תפקידך בשירות הציבורי). בשורה התחתונה, כמעט הכל היה חוקי אבל מאוד מסריח ובעייתי.

הסרט עצמו מטריד ומקומם, בחלקו מעלה גיחוך על העיוורון שבו לוקים חלק מהאנשים שמדברים בו, ובחלקו האחר מזעזע. אבל דווקא הדיון שהגיע אחר כך דווקא יותר פקח את העיניים. הסרט לא עוסק בעלילות סמי עופר ובדרכים שבהם הוא סוחט את קופת המדינה, אלא בעיוורון שכולנו לוקים בו לאור כל מה שמתרחש מסביבנו. מרבית האנשים שצפו ויצפו בסרט הזה יצקצקו בלשון, יגידו שצריך לקום ולעשות מעשה וילכו הביתה. הם יקומו בבוקר, יראו עוד מפעל מזהם, עוד איש ציבור שסרח, עוד תאונת דרכים או צעיר ששודד זקנה ברחוב, יסננו כוסומו וימשיכו בשגרה היומיומית שלהם כאילו הם לא ראו שום דבר. כל אחד הולך ומסתגר לו בפינה הקטנה שלו ודואג רק לסביבה המיידית וכבר לא שם לב למה שמתרחש מחוץ לחלון שלו. כשכל אחד מתעסק רק בדברים שלו, יכולים גורמים אינטרסנטיים להיכנס פנימה ולשחק עם המציאות כרצונם ולתועלתם האישית, וזה הרבה יותר קל כשאתה בעל אמצעים. מה לעשות, אבל במדינת ישראל של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 השז"רים האדומים-כתומים שולטים הרבה יותר חזק מהעם והם אלו שמכתיבים כאן מה יקרה. ככה המציאות שלנו נראית וזה מה שגורם לנו להתנוון כחברה וכעם. בצורה הזו, אנשי השמלות מביירות, טהרן ועזה צריכים פשוט לשבת, לחכות ולא לעשות דבר כי בקצב הזה ובצורה הזו אנחנו נחסל את עצמו ונתפורר הרבה יותר מהר. זו הסיבה שנוצר כאן ואקום שלטוני גדול שבגללו אי אפשר להצביע על מישהו שבאמת ראוי להיבחר ב-11 בפברואר (ואולי תהיה שוב הצבעת מחאה סטייל הגמלאים לפני שנתיים וחצי) ובסופו של דבר נהיה פרטים יחידים ולא עם, אחרי שהקיטוב רק יילך ויגדל ויעלה על כולנו.

למרות זאת, עדיין מוקדם מדי לנבואות הזעם. עדיין אפשר לשנות דברים ולנסות ולתקן את המצב שנוצר. הדברים שנאמרו בדיון החזירו אותי שנה וחצי אחורה, אל סוף שבית הסטודנטים הגדולה (שלמרות האג'נדה שלה, גם היא הונהגה בידי בעל אינטרס אגואיסטי, פוליטי וכלכלי). אי שם באמצע הרגשתי שכנראה הגיע הזמן לקום ולעשות משהו, להיות קצת יותר מעורב ולהשפיע. אפילו היום, קשה לי להגיד שאני באמת הטיפוס שהכי מתאים לתפקיד הזה, בטח לאור העובדה שהתקדמתי למעלה בסולם הדרגות והגעתי למקום עם הרבה יותר השפעה ממה שהייתי קודם. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד רחוק מזה, שאני חושב פעמיים ושלוש לפני כל משפט שאני מוציא מהפה, שאני מתרחק כמו מאש מכל דבר שיש בו פוטנציאל לגרום לי להתרסק (בעיקר נפשית) ושמאוד לא נוח לי להיות זה שבמרכז, זה שמוביל. עם כל התכונות המאוד בעייתיות האלו יצאתי לדרך עם לא מעט חששות, אבל היה שם גם רצון להוכיח, רצון שמתבטא כמעט בכל דבר שאני עושה (כי ככה זה שמתחילים מעמדה של נחיתות) ולאט לאט נסחפתי יותר ויותר פנימה. בשביתה הבאה כבר התנדבתי לפורום שדן באפשרויות התגובה של האגודה לאירועים וזה הוביל אותי לתפקיד הרציני הראשון שעשיתי וזה בא בדיוק בתקופה מאוד קשה של חזרה ללימודים אחרי עם השביתה עם כל הבעיות שהיו אז. בעקבות אותו סמסטר זכיתי לתעודת הערכה (דבר די נדיר מבחינתי עד היום) ולהתקדם הלאה לתפקיד הנוכחי שלי, שהוא בכיר יותר. למרות הביטחון שנצבר ולמרות ההצלחה שיש לי בחלק מהתחומים, עדיין אני מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי בפני העולם. אני יכול להרגיש בנימה של בוז וגיחוך אצל כל מיני אנשים מסביבי ואי אמונה במה שיש לי להציע ואני בטוח שיש גורמים שיודעים שבצורה הזו יותר קל להם להעביר דברים מבלי שאף אחד יעשה להם משהו, ורק בגלל זה אני ממשיך קדימה למרות המחיר האישי הלא פשוט שזה גובה ממני. אם אני יכול להוציא מעצמי ככה בשביל אחרים, כל אחד יכול.

אולי בעצם זו השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו, כמו השאלה של אותו אידיוט משנות השמונים. מה אתם עשיתם בשביל החברים שלכם, בשביל האנשים שמסביבכם, בשביל המדינה שלכם. מה עשיתם אם ראיתם עוול או אם משהו לא נראה לכם בסדר. אולי כדאי שכולנו נעצור כמה דקות ונחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפוך את המקום הזה להרבה יותר טוב בשביל כולנו, כי אנחנו זה המדינה. כולנו, בלי הבדל דת, גזע, מין או השקפת עולם כזו או אחרת. הגיע הזמן לצאת מהקונכייה ולהראות לעולם איזה עם אנחנו. לא צריך יותר מדי בשביל זה כי אם כל אחד ייתן מעצמו כמה דקות כל יום, תחשבו איזה שינוי מסוגלים 7 מיליון ישראלים לעשות. תחשבו על זה ולכו לראות את הסרט, כי הוא באמת הדבר הכי חשוב שתראו השנה (ולא רק השנה). והאחים עופר? אני מקווה שנענע10 לא מסתבכים איתם בגללי. בעצם, לא ממש אכפת לי.

הטריילר לסרט:

6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/11/2008 18:01
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא