אוגי דצמבר 08: חברויות

1 12/2008		דצמבר 08: חברויות
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

הקלישאה השחוקה אומרת שלפעמים מבינים כמה דבר מסוים חשוב כשהוא חסר. כל כך שחוקה שהיא תמיד מתגלה כנכונה, במיוחד לגבי אנשים. קשה מאוד להבחין בתהליך מסוים בזמן שהוא מתרחש, בין אם זה לטובה ובין אם זה לרעה, ובדיוק כמו ששני אנשים מתחברים, מתקרבים ונפתחים, ככה זה יכול לקרות לאט לאט כשהם מתרחקים. ככה זה, כשמדברים לפחות פעם בשבוע בגלל המרחק הגיאוגרפי, ועושים את הדרך למרכז בשביל מישהו שבאמת אכפת לו, בשביל רגעים קטנים של חמימות. העולם הזה הוא עולם די קר וקשה למצוא בו מקורות חום מספיק טובים, אז צריך לחפש אותם טוב טוב ולא לוותר. הקור הזה סוגר אנשים בפנים, משאיר אותם עם המחשבות האמיתיות שלהם בפנים ולא נותן לאף אחד להיכנס פנימה, עד שמגיע מישהו שקצת משנה את התמונה, מצליח לעבור חלק מהחומות ולא בורח כמו האחרים. החום הזה הוא דלק שנותן להמשיך בשקט ולא לוותר כל כך מהר. ככה אפשר לקבל עוד נקודות מבט חשובות על החיים ולהשתכנע לקחת לא מעט החלטות וסיכונים בחיים שהביאו אותי למקומות שונים.

הבעיה מתחילה שמתחיל תהליך בכיוון הנגדי. פתאום קשה יותר להיפגש, עולות תחושות שזה כבר לא זה, שפתאום החומות שוב מתרוממות. זה מגיע בסוף לשיא בערב אחד שמשנה את התמונה מקצה לקצה, ואפילו מכניס לסוג של הלם. פתאום דברים מקבלים פרופורציות אחרות ואפילו נוצר משבר אמון לא פשוט. ההלם מתחלף בכעס ובאכזבה שיוצרים שקט, אבל כזה פולני מהסוג של "אני לא מתכוון לעשות עכשיו צעד קדימה, שהצד השני יעשה". הבעיה היא שכבר לא ממש יודעים מה הצד השני חושב ולא מסוגלים לצפות מה הוא יעשה, והימים עוברים והשקט גורם לגוש בגרון לגדול ולגדול. עובר חודש ועוד חודש ועוד כמה שבועות וקשה להעביר יום בלי לחשוב על זה, לכעוס על השקט, להתאכזב מחדש וכמעט להתייאש. מצד שני, יש רצון לא לוותר הפעם, להיות משוכנע שאני צודק ושמגיע לי קצת יחס יותר טוב (או יחס באופן כללי) ובינתיים הגוש בגרון הולך וגדל ולא מפסיק להציק.

על כוס שוקו בשבת סתווית-אביבית עם חברה טובה אחרת נפלה התובנה שאי אפשר להמשיך ככה. אני לא יודע מה הסיבה לשקט הזה, אבל הוא גורם לי לכזה חנק שזה לא יכול להמשיך. ובכלל, כדאי לשים לזה סוף לפני שיותר משלוש שנים וחצי של היכרות קרובה ילכו לפח (והיו מחשבות כאלו, מפחידות למדי). זה קשה לנסות ולבלוע את הגוש הגדול הזה, אבל מישהו היה חייב לוותר מתישהו, לעשות צעד קטן קדימה בשביל לראות שהכל בסדר, שאולי הנזק הפיך. זה ויתור לא קל, כי המשקעים עוד ישנם, במיוחד שזה אחד הגורמים לכל הסיפור הזה, אבל בחברות טובה, ממש כמו באהבה (ולפעמים זה אפילו יותר חשוב), צריך לדעת להתפשר גם אם זה קשה רגשית ואפילו מצפונית. ואולי כל מה שמשחק כאן תפקיד זו התקווה שאותו מקור חום עדיין נמצא שם, ואולי כל מה שרק צריך זה לקלף איזו מעטפת קטנה ולהמשיך כרגיל.

"את שם?"
"או שלום..."
"מה קורה?"
"בסדר. אתה בברוגז?"
"לא, חשבתי שאת בברוגז. אם הייתי בברוגז, לא הייתי פונה אלייך"
...
"אנחנו צריכים לדבר. בעיקר אני צריך לדבר"
"בסדר. כל מיני תובנות?"
"כל מיני דברים שמציקים לי"
"טוב, נדבר ונתראה"

18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/12/2008 00:55
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא