אוגי לא פשוט

5 1/2009		לא פשוט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

בשבת בצהריים אחד הטלפונים רעד והשמיע 4 צפצופים קצרים. אני הייתי עסוק בלהפסיק להתעצבן על הניתוק הפתאומי מהאינטרנט בחדר ובמקום זה ליהנות מצפייה בפרק של סדרה קומית כלשי בזמן שאני אוכל את ארוחת הבוקר המאוחרת שלי. ההודעה שחיכתה לי על הצג גרמה לי להפסיק הכל. "סטודנט מהפקולטה שלך התאבד אתמול בלילה, שמעת על זה משהו?", הייתה ההודעה מיו"ר האגודה, ואליה היה מצורף השם ומה חושבים שקרה (אני לא אכנס לזה כאן). השם לא היה מוכר לי וניסיתי לקבל עוד פרטים ובעיקר מאיזה סמסטר הוא. החלטתי להתקשר לאחד הנציגים לשאול אולי הוא מכיר, רק שבפועל יצא שהייתי זה שצריך לספר לו על הבשורה המרה כי הוא הכיר אותו טוב (היו ביחד באותו מסלול מצטיינים). אחר כך עוד ים טלפונים, לנסות להבין מה קורה והחלטה שבינתיים לחכות עם ההודעה עוד קצת עד שנוכל לדעת עוד פרטים. בערב כבר הייתי צריך להתחיל להתווכח עם הפקולטה מה כדאי לעשות. ביקשתי שיפרסמו הודעה לכל הסטודנטים בפקולטה וביקשתי לנסות ולהקל על במידת מה על הסטודנטים באותו סמסטר, בין אם ע"י כל מיני הקלות בשיעורי הבית ודחיית בחנים שהיו אמורים להיות השבוע. ביקשתי גם שידחו את ההרצאות שהיו מיועדות להתקיים בזמן ההלוויה כדי שסטודנטים יוכלו להשתתף או לפחות לשבת ולהתכנס בתוך עצמם כי למי יש ראש ללימודים ביום כזה. דווקא כאן נתקלתי בהתנגדות אחרי שאמרו לי שאין סיבה לעשות את זה ושלא יעצרו עכשיו לימודים בשביל כל אחד שנפטר כי "החיים חייבים להימשך". לא עניינה אותם הטראומה והכאב שראו על העיניים של אותם סטודנטים. הייתי גם צריך לשכנע אותם להוציא אוטובוס מטעמם כדי שמי שרוצה להשתתף בהלוויה, יוכל לעשות זאת. גם כאן לא ממש התלהבו ואמרו לי שבגלל שיש יום לימודים, אף אחד לא ירצה לבוא. הלכתי לישון עם תחושה שאני צריך לקום בבוקר עם צורך להילחם בטחנות רוח למרות שהמטרה הכי צודקת שיכולה להיות.

בינתיים דברים קרו. נציג הסמסטר דיבר עם המזכירה בפקולטה ובעזרתה הצליחו לשכנע בכל זאת להוציא אוטובוס. הוא הפיץ את ההודעה בקרב החברים שלו והצליח לאסוף לפחות 20-30 אנשים, מספר שמספיק בשביל שיזמינו אוטובוס. אחרי שהתארגנתי, הלכתי לאגודה וביקשתי שיוציאו זר בשם האגודה והוועד ולמרות הזמן המאוד קצר שהיה בשביל להתארגן, הכינו אותו והביאו אותו לפקולטה. הספקתי גם לשמוע בפעם הראשונה סוג של ביקורת קשה אבל מאוד מרומזת של המזכירה הנפלאה של הפקולטה נגד הבוס שלה, שכולם יודעים כמה הוא קשה ואטום ואיתו אני מנהל לא מעט מאבקים כל הזמן. זה רק נתן לי דלק להמשיך הלאה ולנסות לפעול כדי להקל על הסטודנטים. למרות ההתנגדות שהייתה לביטול ההרצאות, הלכתי לאחד המרצים שהיה אמור להרצות באותו יום, סיפרתי לו את המקרה וביקשתי ממנו את אותה בקשה. הוא היה בשוק מכל הסיפור וניסה לחשוב מה לעשות (ורב עם אותו גורם שניסה לשכנע אותי קודם שאי אפשר לבטל). בסוף הוא החליט שהוא מקצר את ההרצאה, לא מלמד חומר חדש ושהוא יחזור על אותה שעה גם ביום ראשון הבא לטובת כל מי שלא יכול היה להגיע מכל סיבה שהיא.

ב-12:00 התאספו לא מעט אנשים בכניסה לפקולטה כדי לחכות לאוטובוס. אחרי שהוא הגיע, העלנו את כולם אליו והעמסנו את הזרים (אחד של הפקולטה, אחד של הוועד והשלישי של דיקן הסטודנטים), שמתי לב שהאוטובוס כמעט מלא ואותי זה ממש לא הפתיע. הנסיעה לשם עברה די בשקט פרט לרדיו הקולני שהעביר דיווחים על מה שקורה בדרום. הגענו לשם ובשקט התאספנו עם כל הקהל שהגיע, מחכים שההלוויה תתחיל.

לא הכרתי אותו, רק שמעתי סיפורים מהאנשים שכן. הכירו אותו מהלימודים, מהתכתבויות בפורום ומערבי משחקים שסטודנטים מארגנים. מסיפורים ששמעתי ועליו ומניסיונות לשחזר את הימים האחרונים, עדיין יש לא מעט סימני שאלה והמוח עדיין לא תופס למה ולא מצליח למצוא סיבה. לא היה שום רמז למה שקרה (אולי פרט להודעה אחת או שתיים בפורום שאפשר היה לפרש אותה בכל מיני צורות) והכל נראה לא הגיוני, כאילו נלקח מסרט רע. התמונות הלא פשוטות מההלוויה עדיין צרובות לי עמוק בתוך הראש. הגופה שעטופה בתכריכים, הקול הסדוק של האב בזמן שהוא מספיד את הבן, ההליכה השקטה לכיוון הקבר, לראות את הכאב בעיניים של האנשים, לראות חבר משתתף בכיסוי הקבר, להניח זר פרחים על הקבר הטרי. גם אם לא הכרתי אותו וגם אם הייתי שם רק כמייצג של ארגון, זה עדיין נכנס עמוק פנימה ומסרב לצאת. פתאום הכל מסביב מתגמד, החדשות מהדרום (לא עקבתי אתמול יותר מדי וזה ממש לא חסר לי) או אכזבה מסוימת שהייתה לי מהישיבה בסוף היום. הרבה יותר חשוב לי לדאוג למי שכואב לו, שצריך להתמודד עם כל זה עכשיו יחד עם הלימודים שלו. כל השאר כבר פחות משנה לי כרגע.

לא פשוט.

8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/1/2009 08:49
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא