אוגי שמיר ופטרוזיליה

20 1/2009		שמיר ופטרוזיליה
		תגיות: אגודה, טכניון

החודש הזה הוא תקופה מאוד מתישה באגודה. אחרי הבחירות לנשיאות (יו"ר+סיו"ר), צריך לבחור את מנהלי המשרדים ואת כל הרכזים, כשהמנהלים נבחרים ע"י ההנהלה (כלל היו"רים של הפקולטות) ואילו הרכזים נבחרים בעזרת ועדת מכרזים שמורכבת מיו"ר האגודה או סגנו, נציג הנהלה ואחד מנציגי הסמסטר (בתפקידים גדולים יש שני נציגי הנהלה ושני נציגי סמסטר). בצורה הזו מצאתי את עצמי במהלך השבוע ומשהו האחרונים למעשה עושה ראיונות עבודה לאנשים שרוצים לעבוד בתפקידים באגודה ולהתמודד עם החלטות הרות גורל שאמורות לעצב איך האגודה אמורה להיראות בשנה הקרובה. זה לא פשוט למשוך אנשים לתפקידים השונים. אחרי 3 שנים מתישות ומפרכות ממלחמות ומאבקים, הרבה סטודנטים פשוט רוצים ללמוד ולאף אחד אין כוח לקחת על עצמו תפקיד של מנהל עם הגדרת תפקיד של יותר מ-100 שעות בחודש, כשלרוב צריך לתת הרבה יותר. חלק מהתפקידים דורשים הרבה ביצים והתמודדות עם אנשים אטומים למדי או סתם לא נחמדים (טכניון או גורמי חוץ אחרים), ומעטים הם האנשים שרוצים את זה על הראש שלהם. הבעיה היא שמישהו חייב לעשות את התפקידים האלו, אחרת האגודה לא תתפקד, ואז נוצר קונפליקט בין הרצון שיהיה מישהו בתפקיד בכל מחיר, לבין הרצון שיהיה מישהו טוב שבאמת יכול לעשות משהו למען הסטודנטים גם אם מדובר בתפקיד קטן של 10 שעות בחודש (כמו רכז קולנוע).

בצורה הזו אני מוצא את עצמי כמו צייד כישרונות או מגייס של חברת היי-טק (אבל לא כזאת שתיכף תפשוט את הרגל). איכשהו צריך להריץ בראש את כל מישהו שאני מכיר ולחשוב אם הוא מתאים לתפקיד כלשהו באגודה, ואז לתפוס אותו, להיכנס לו לוורידים עד שאני אצליח לשכנע אותו להתמודד על תפקיד מסוים. אפשר להגיד שזה הצליח עם כמה אנשים, ואחרים אני ממשיך לעודד לנסות. מצד שני, אני מוותר מראש לשבת במכרז שלהם כדי לא לתת להם יתרון מסוים. כשמגיעים למכרז וצריך להחליט אם מישהו מסוים מתאים לתפקיד או לא, צריך להתנתק מכל מה שמסביב ולהתרכז רק בבן אדם ובמידת ההתאמה שלו לתפקיד. צריך לחשוב טוב טוב אם הוא באמת מסוגל לעשות אותו כמו שצריך, אם הוא ידע להתמודד עם כל הדרישות במקביל ללימודים (ויש כאלו שנפלו בגלל הסיבה הזו) ואיך הוא ידע להסתדר עם כל מיני בעיות שיצוצו לו במהלך השנה, הן מול סטודנטים והן מול הטכניון (במידה וככה מוגדר התפקיד שלו). כל תפקיד הוא משהו מיוחד בפני עצמו עם דרישות ודגשים שונים וחשוב להבדיל בין כולם ולדעת להבחין מי עדיף ומי לא. ההצבעה אחר כך היא "בעד", "נגד" או "נמנע" עבור כל מועמד, ככה שיכול להיות מצב שנחליט לא לבחור אף אחד (נבחר רק מי שקיבל הכי הרבה בעד ובלבד שקיבל יותר בעד מנגד). כשמישהו בא למכרז, אני מצפה ממנו להיות מוכן עד כמה שניתן, להבין את התפקיד בצורה הטובה ביותר, להביא רעיונות מעצמו גם אם הם מנוגדים לרעיונות שהוצגו קודם ע"י המנהל שלו או שמרוב עבודה שוטפת או מתוכננת לא יהיה לו זמן לבצע אותם, ובעיקר אחד כזה שיוכל לענות לסטודנט הפשוט על כל שאלה בנושא שהוא אחראי עליו בצורה הטובה ביותר והמייצגת ביותר מבחינת האגודה.

מכרזים למנהלי המשרדים הם עניין קצת יותר מסובך. כאן כבר מדובר בכל ההנהלה שבוחרת, סדר גודל של 20 אנשים שאמורים לשמוע את המתמודדים השונים ולהכריע. כשמדובר בצוות מצומצם יחסית של בוחרים, הרבה יותר פשוט לנהל שיחה ולהחליט על כל מועמד וגם אין יותר מדי משקל כי מדובר בתפקידים קטנים יחסית. מנהל משרד הוא כבר דמות דומיננטית באגודה וזה דורש הרבה יותר השקעה ומחשבה. הבעיה נוצרת בגלל הכמות הגדולה של האנשים המעורבים. במכרזים האלו כל הפוליטיקה שאין באגודה הא-פוליטית שלי יוצאת החוצה. המועמדים צריכים להתכונן בצורה הטובה ביותר ורצוי שיכינו מצגת מסודרת עם פירוט של כל הדברים, ויציגו מספיק טוב לאן הם רוצים לנווט את הספינה שהם רוצים שתהיה שלהם. בסופו של דבר, מדובר בהצגה אחת גדולה שמתחילה הרבה לפני המכרז כשחלק מהמועמדים מחזרים אחרי חברי ההנהלה ומנסים לדבר איתם ולהוציא מהם עוד דברים שהם יכולים להשתמש בהם בהצגה שלהם. הנוהג הזה לדעתי לגמרי פסול, כי הוא פוגע בכל השוויוניות בין המועמדים ואז פשוט יכול להיות מועמד שחרש את כל חברי ההנהלה והעביר להם את המצע שלו ככה שהם יכולים כבר לגבש דעה עליו ומולו יהיה מישהו אחר שלא עשה את זה. השיחות האלו הן פתח לצרות גדולות יותר אם מכרז מסוים מגיע לסיבוב שני של התמודדות. אחרי שהמועמדים מציגים את עצמם ועונים על שאלות, הם יוצאים והדיון נסגר כך שכל חבר הנהלה יוכל להביע את דעתו על מה שראה בפני כל הפורום. כאן יכולות להתחיל המריבות, הלכלוכים ושאר הדברים הטובים שיכולים לגרום לבן אדם פשוט להרגיש סלידה מכל הסיפור הזה. מצד שני, עדיף לעושת את זה כדי לשמוע את הדעה של כולם ואז יהיה אפשר להחליט כמו שצריך ובגלל הדיון הזה הופך לדיון בדלתיים סגורות. אבל אז, מגיעים לסיבוב שני ומגלים שפתאום חלק מהמועמדים יודעים כבר מה אמרו עליהם בדיון הסגור, ולפעמים הם מסוגלים להיות כל כך חסרי טאקט ככה שהם פשוט מצטטים את מה שאמרו עליהם. זה יוצר תחושה מסוימת של חוסר נוחות, במיוחד כשצריך לתקוף מועמד מסוים מסיבות שונות (ובצדק) ככה שלא צריך לחשוש מה יקרה אם הוא בסוף כן ייבחר. אני לא רוצה לחשוב אפילו איך מנהל נבחר יתנהג כלפי יו"ר מסוים שקטל אותו קשות בדיון ואפילו הצביע נגדו. זה פסול אבל מסתבר ששני הצדדים (חבר ההנהלה הסורר והמועמד) מצפצפים על כולם.
יש גם דיונים הרבה יותר קשים. עומד מול העיניים בן אדם שרואים שהשקיע והכין תוכנית כמו שצריך עם הרבה שאיפות, ואחר כך מגלים עליו כל מיני דברים פחות נחמדים בדיון הסגור. מאוד לא ברור איך אפשר לקבל החלטה כזו במצב כזה, כי לא תמיד יודעים את הסיפור מכל הצדדים אבל לתת צ';אנס יכול להיות הרבה יותר מסוכן. זה כמובן מעלה את מפלס העצבים והופך את כל הדיון למתיש (ולא רק בגלל העובדה שהוא נמשך קרוב ל-7 שעות, מזל שהיו פיצות).

אני יוצא מהחודש הזה עם תחושה מעורבת, כי אני לא באמת יכול לנחש ולנבא את העתיד אבל מצד שני יכול להיות שאני מפספס משהו. אולי בסופו של דבר צריך פשוט לסמוך על האינסטינקטים הפנימיים ולראות איך אפשר להפיק את הכל מכל דבר. פשוט זה, אבל זה משהו שחיים לעשות. אז למה לי פוליטיקה עכשיו?!

(מוקדש לזאת שדחפתי אתמול למכרז, למרות שבסוף הוא לא התקיים. בפעם הבאה היא תיבחר, ובזה אני הכי בטוח)

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/1/2009 18:27
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא