אוגי פברואר 09: פרידה

6 2/2009		פברואר 09: פרידה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

אני די בטוח שלא תקראי את הדברים האלו, אני לא גם לא יודע עד כמה הייתי רוצה שתקראי. אני פשוט יודע שזה יכול להצית את כל הוויכוח מחדש, לחסל כל סיכוי לחזור אחורה, למרות שבמצב הנוכחי אני לא באמת מאמין שאפשר להחזיר את הדברים אחורה. זה נראה כמו סגירת מעגל בשבילנו, פחות או יותר 4 שנים אחרי שנפגשנו לראשונה, ועכשיו אני ממש לא רוצה לראות אותך (ולזה נחזור מאוחר יותר).

רק לפני חודשיים חשבתי שעוד אפשר לתקן, שזה רק קצר בתקשורת ושאפשר לפתור אותו בלי בעיה. אפילו דיברנו קצת ויצאתי עם תחושה מעודדת יותר, אבל עדיין משהו היה חסר. לקח קצת זמן להבין מה חסר לי - האמון ההדדי, הרצון לשתף את הדברים הכי קטנים ומציקים. בתחילת החודש שעבר עברתי תקופה לא פשוטה עם הרבה לחצים ומחשבות בעקבות אותו אירוע בפקולטה שחייב אותי להתעסק במוות. הייתי צריך חיבוק, מילה טובה, מישהו שיקשיב לי, שיגרום לי להרגיש טוב יותר. כשלקחתי את הטלפון ליד ותהיתי למי להתקשר, האצבע התרחקה מהספרה שמציינת את החיוג המהיר שלך. פעם זו הייתה האופציה הראשונה, היום זה כבר בכלל לא. אמרת לי אז, בפעם האחרונה שראיתי אותך, שאני מושך אותך אחורה, גורם לך להרגיש מדוכאת, ואני חשבתי שלמה להטריד אותך עם המחשבות הקשות שלי, עם הבעיות שלי. עדיף לחפש דברים שמחים, לא? ברור שגם כאלו היו, אבל הרצון להתקשר ולדווח נעלם גם הוא. והימים עברו, והגיע יום ההולדת שלי וחיכיתי לשמוע אותך. אפילו הזמנתי אותך לחגיגה הקטנה שעשיתי עם חברים (וידעתי שלא תבואי כי רחוק לך, אבל לפחות שתדעי שרציתי). את יודעת כמה היום הזה חשוב לי, ואת יודעת כמה חשוב לי לגרום למי שאכפת לי ממנו להרגיש אותו דבר בשלו, אבל כנראה לא בער לך להתקשר. חברים קרובים אחרים הגיעו, התקשרו, אפילו שלחו הודעות מעבר לים, ואת, שעד לפני כמה חודשים היית מספר אחד בשבילי, לא טרחת בכלל. מאותו רגע מבחינתי זה נגמר, אני כבר לא יודע אם בכלל יש טעם. זה מוזר שזה נעשה דווקא בידי מישהי שפעם אמרה לי שהיא הכי שונאת שמתעלמים ממנה.

זה כמובן פתח את כל הפצעים והמחשבות, אלו שהתעקשתי להחביא, להתעלם מהם, לראות את מה שחשבתי לטוב בכל השנים האחרונות. פתאום כבר לא יכולתי לסבול את העובדה שהייתי צריך ללכת לידך על קצות האצבעות כדי לא להרגיז אותך, לחשוב כמה פעמים על כל דבר שאני אומר כדי להכעיס או לצאת טמבל, ובכלל לא להרגיש נחות לעומתך. אחר כך את זו שבאה וטוענת שאני מונע ממך להתקדם, כשבעצם זה כנראה הפוך. אי אפשר לקחת ממך את התרומה והדחיפה שנתת לי בשנים האלו (בגללך אני לומד איפה שאני לומד ומכהן בתפקיד המסוים שלי) אבל לידך הייתי מרגיש כמו הבן אדם הישן שאני רוצה להשאיר מאחור. אין לי את הכוחות להקדיש לשיחת טלפון בודדת איתך, לפגישה או לכל דבר אחר. אני כבר מעדיף לנצל אותם לדברים אחרים, יותר חשובים, ולדברים שבלב שצריך לפרוק יש כתובות אחרות (תמיד היו).

רק שכל זה יצר לי עכשיו בעיה חדשה וזה גורם לאנשים אחרים להיפגע. אני לא ממש רוצה להיפגש איתך עכשיו או לשמוע ממך, אני לא ממש יודע אם אני בכלל צריך לתת לך עוד הזדמנות. הבעיה שהוזמנו לחתונה של אחת החברות שלך מהתיכון, שלומדת איפה שאני לומד ואפילו עשינו קורס אחד משותף בסמסטר הקודם. כל כך היה לי לא נעים להגיד לה שאני לא אבוא בגללך, וזה כל כך לא הוגן כלפיה, אבל אני פשוט לא מסוגל. אני רוצה ליהנות בחתונה הזו ומגיע לה את זה, ואני לא חושב שזה מה שיקרה כשאני אדע שאת שם. אני לא רוצה לגרום לה לבחור בין שנינו ולכן אני מעדיף לוותר ולא להגיע, למרות שהייתי רוצה להגיע (ואני יודע שיש תקופת מבחנים לוחצת מסביב, זה גם בעייתי). הרגשתי כל כך רע להסתכל לה בעיניים כשלקחתי ממנה את ההזמנה, ואני באמת לא יודע מה לעשות עם זה.

יש גם דברים טובים בחיים שלי. רק שלשום ארגנתי בפקולטה אירוע קטן לסטודנטים שהיה מוצלח במיוחד עם פנקייקים וסיידר חם שהוכן ע"י אנשי הוועד, וכל מי שעבר ליד נהנה (נציגים מפקולטות אחרות באו ושאלו אותי איך הצלחנו להרים אירוע כזה מושקע). חוץ מזה, אני ביחסים טובים עם דיקן הפקולטה והשגנו ממנו כמעט כל מה שרצינו (למרות הריב עם הסגן שלו, שבינתיים לא מדבר איתי ועם הרכז האקדמי שלי), אני די נהנה מהלימודים ומהדברים שאני עושה ואת היום הולדת שלי חגגתי עם אנשים שבאמת אכפת להם ורצו לחגוג (וזה היה עם המבורגר טוב ומפנק).

ייקח לי זמן להתרגל לחיים בלעדייך, אבל זה המצב שכפית עליי ואני לא רואה ברירה אחרת. אל תבואי לבכות כשישברו לך את הלב, או שתרצי שמישהו יקשיב לך באמת. אני כבר לא נמצא שם יותר.
(הכותרת הייתה אמורה להיות חריפה יותר, אבל כנראה שעדיין יש משהו שגורם לי להתעדן)

13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בימבה ב-7/2/2009 13:22
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא