כשהתחלתי לעבוד, פתחתי בסערה עם 5 ימי עבודה רצופים. ככה, ישר אל תוך המים הקרים של המלצרות. ביום החופשי שלי אחרי הסערה כבר אמרתי לעצמי שעל זה אני לא מוכן לחזור בשום פנים ואופן.

אז אמרתי. עברו שבועיים וסיימתי היום 5 ימי עבודה ברצף. כנראה כבר התרגלתי לעסק. אני פחות עייף, אני מסוגל ללכת ישר בלי להזיז את כפות הרגליים יותר מדי בגלל הכאבים וגם שאר השרירים בין הכתף למרפק ובין הברך לכף הרגל פחות כואבים. מצד שני, את הגב אני מרגיש.

והימים עוברים. המשמרות הארוכות טסות לי ויום שמתחיל בחושך (כשאני יוצא ב-6 עדיין אין אור) וגם נגמר בחושך (ב-5 השמש כבר מזמן בים) כבר לא מורגש אצלי. לאט לאט כבר צברתי לי איזה מעמד בקרב האנשים והמנהלים ובעקבות עזיבה של כמה אנשים ועיד אל פיטר (סוף הרמאדאן למוסלמים) שהעלים את כל העובדים הערבים, העלה לי את המניות במקום ונתן למנהלים לסמוך עליי קצת יותר בכל מיני עניינים. היום אדיר, מנהל חדר האוכל ניגש אליי בתחילת המשמרת ובישר לי שהחליטו לקלוט אותי בתור עובד המלון ובשבוע הבא אני כבר יקבל את המשמרות שלי ממנו, תוך הבטחה ש"את המועדפת שלך אתה תגמור מהר". השאלה מה יגמר מהר יותר, המועדפת או אני.

יום שישי האחרון שוב הייתה ברית אצלנו. בעצם זו לא הייתה ברית אלא פדיון הבן וסתם חגיגה אחריה. הבעיה הייתה שהאורחים לא ממש רצו ללכת הביתה וזה תקע את כל העריכה של חדר האוכל לקראת ארוחת ליל שישי. רק לקראת השעה 16:00 עזבו אחרוני האורחים את המקום והיה אפשר לעבוד כמו שצריך. הדבר הזה גרם לי להתעכב ביציאה שלי הביתה. רק ב-17:30 נזכרו לשחרר אותי. בגלל שהאוטובוס האחרון כבר מזמן נסע לקחה אותי מונית הביתה יחד עם נהג שרטן כל הדרך שהעובדים של המלון לא נותנים לו לעשות כסף כי הוא צריך לקחת אותם במקום להסתובב בתל אביב ולצוד קליינטים.

בכלל, גם בשבת עליתי על משהו מוזר מאוד. נהגי מוניות תמיד יבחרו בנתיב מסובך ולא ייקחו את הנתיב המהיר ביותר, אפילו כשהם לא מרוויחים על חשבון הלקוח. היה לי ויכוח קטן עם אותו נהג של יום שישי על איזה דרך הכי מהירה. אני אמרתי לו שיהיה לו יותר קל אם ייסע באיילון עד אליי הביתה ואז ייקח את העובדת השנייה לצד המזרחי של העיר. הוא אמר שעדיף לקחת אותה קודם בנסיעה דרך העיר (ולא בכביש שיש בו היום רק רמזור אחד ולמרות שזה אסור, כולם נוסעים שם 90 כשאין פקק) ואחר כך אליי. נהגי המוניות האלה נורא מתבאסים ממני. הם אוספים אנשים לחולון וכשאני אומר להם איפה אני גר הם מתעצבנים ואומרים שזה כבר ראשון ומה אתה נופל עלינו עם הנסיעה הארוכה הזאת.

השבוע הזה קיבלתי משמרות משונות עם תחילת עבודה בשעות הצהריים. ביום ראשון התחלתי ב-12, כשאחר כך התברר לי שאני אצטרך להישאר גם לקפה ועוגה שאמור להיות מוגש בשעה חמש. מסתבר שאותו קפה ועוגה היה מפגש ראש חודש של חבורת נשים, רובן מבוגרות, רובן דתיות או סתם שומרות מסורת וכולם עשירות. מבין כל אלה שעברו לי מול הפנים כשעמדתי ליד שולחן ומזגתי קפה ותה לכל מי שבאה לבקש, זיהיתי את יפה דרעי, אשת ה"הוא זכאי" בכבודה ובעצמה. אחר כך נאמר לי, שאחת מהנשים, זאת שנאמה, היא לא פחות מאשת שגריר ארה"ב. אותה חבורה התכנסה בשביל לשמוע הרצאה שאני לא ממש זוכר את הנושא ואני די משתדל לשכוח מה שהלך שם. לצערי הרב אולצתי לעמוד ולשמוע את כל ההרצאה הזאת שהראתה לי כמה הדמות ההיא מלפני 13 שנים של הבבא בובה לא הייתה ממש בדיחה. היא הראתה את החיים. המרצה, איש לא מבוגר (אבל לא צעיר) הרצה לנשים על כל מיני משמעויות של שמות בגימטריה וקשרים על גבי קשרים ספק מקריים ספק מומצאים בין מילים שונות. אחר כך הוא ניסה להיות פנימיסט כשהוא ניסה להסביר להם למה למרות שאומרים בתפילות הבוקר "ברוך שלא עשני אישה" הנשים הן המבורכות בדת היהודית (כן בטח) והיה נדמה שהוא לא הצליח לשכנע את הקהל שלו. בשלב מסוים נמאס להן מההרצאה אז הן עברו לחגוג יום הולדת לאחת מהן והתפזרו בשקט הביתה, אחרי שניג'סו למרצה עוד קצת.

אתמול היה אמור להיות יום מטורף. סידור העבודה הצביע על 1300 איש שאמורים לבוא ולסעוד ארוחת צהריים. תיקון: 1320. בשבילם לא סידרו שולחנות לשבת והם היו אמורים לאכול כמו קוקטייל על שולחנות מוגבהים בלובי. במסעדה עצמה הושארו השולחנות. אני קיבלתי אחריות על המזנון שבתוך המסעדה (היו לפחות שניים נוספים בלובי עצמו) וכשהתחיל הבלגן זרמו כל האנשים לכיוון שלי ורצתי כמו מטורף בשביל למלא את האוכל מחדש לאנשים. רק אחרי כמה זמן נזכרו להפנות אנשים כלפי מטה והלחץ המטורף ירד אבל לא לגמרי. לקח זמן עד שהכל התייצב על מקומו בשלום.

והיום? כמו שאמרתי, שגרה. 500-600 איש בכנס, שוב פעם אחראי על מזנון שעבד בצורה מופתית והרגשה טובה ללכת הביתה. חודש אחרי השחרור (זה היה בשבת ואפילו לא שמתי לב) החיים התייצבו מחדש ויש להם כיוון חדש. 18 ימים מאחוריי, עוד 122 למענק.

(נ.ב.: מחר, יום חופשי, יוקדש סוף סוף לפוסטים שלא קשורים לעבודה. הגיע הזמן שיהיו כאלה. לקראת סוף השבוע תפורסם תמונה ממקום העבודה ככה שיש למה לחכות. ולכל מי ששאל, הנה תזכורת לצעצוע)