אוגי מרץ 09: קור אחרון

16 3/2009		מרץ 09: קור אחרון
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

תקופות מבחנים הן הזמן הכי מלחיץ בשנה. רצים בחומר בשביל להספיק הכל, מנסים להדביק פער של סמסטר שלם, לסגור חורים בעלילה שהמרצה ניסה לטוות לאורך 14 שבועות ובעיקר להבין איך להצליח. זו תקופה שמשנה את כל הפרופורציות של המחשבה, רצופה בעליות וירידות ובקשיים גדולים אבל גם בעלת פוטנציאל לרגעי עילוי (רק חבל שהם לא קורים). 5 מבחנים היו לי הסמסטר, שניים בהתחלה עם הפרש סביר ביניהם, 3 לקראת הסוף תוך חמישה ימים מה שגרר מרתון אינטנסיבי להצליח לשחק בלימודים בין שלושתם. מהתקופה הזו יצאתי כרגיל מאוד לא מרוצה מהציונים שקיבלתי, כשבחלק מהמקרים יש תחושת פספוס לא קטנה. בשני הקורסים שחזרתי עליהם קיבלתי את אותו ציון בדיוק (באחד מהם עם סטייה מזערית כלפי מעלה), דבר שנתן לי את התחושה שבזבזתי לא מעט אנרגיה כאן לשווא. במבחן שהיה הקשה מכולם הצלחתי לקבל ציון סביר (ואפילו מעל לממוצע) ואולם דווקא בשניים שיצאתי מהם עם תחושה טובה, נפלתי. טוב, באחד מהם לא ממש נפלתי אבל קיבלתי פחות ממה שחשבתי שידעתי אבל בשני זה היה די קיצוני עם התרסקות לא ברורה שאני לא יכול להסביר.

כבר אין לי כוחות לכל זה. הנה, כבר התחיל לו סמסטר חדש מבלי שהייתה דקה של מנוחה אמיתית, מנותקת לגמרי מלימודים. זה מדהים כמה ציון גרוע מאוד יכול לשבור את הרוח ולהעלות מחשבות על עתיד לא ברור. הסמסטר שרק התחיל טומן בתוכו מהפכים גדולים ואני צפוי לסיים בו פרק די משמעותי בלימודים שלי. זה הסמסטר השמיני שלי, אבל בטח לא האחרון ובקצב הזה כבר אי אפשר לדעת. כל התסכול שלי מהלימודים התפרץ במלוא עוזו ואיכשהו צריך לנסות ולהתרומם מחדש כדי להסתער על מועדי הב'; שתיכף מגיעים (במקביל לסמסטר הרגיל). אני עדיין סוחב על הגב את כל אירועי החודש האחרון, בין אם מדובר בכל המריבות הפקולטיות, היחס הקצת בעייתי שזכיתי או ההפגנות בקמפוס וכל הבלגן. היה בחודש הזה גם הרבה בלבול, הרבה אי הבנה ולא מעט עקצוצים וכאבים בלב שהפריעו למהלך התקין של החיים ושל הניסיונות לחרוש. מעברים מהירים מדי בין תקווה לייאוש, קנאה ואכזבה, שרק לא נתנו לי מנוחה אמיתית ואפשרות לצבור כוחות בשביל להסתער על המבחנים כמו שצריך.

כבר חודשיים וחצי קר לי. גם כשהטמפרטורה בחוץ התקרבה ל-30 ושמיכת הפוך נותרה בארון בלילה, עדיין היה לי קר, בעיקר בפנים, איפה ששמיכה לא תעזור. ההרגשה היא שיותר מדי דברים נופלים עליי ועם כולם אני נאלץ להתמודד לבד, כשכמעט אין מי שיתקרב, שינסה לגעת, להבין, לעודד ולחמם. אולי זה אני שמסתגר לי בפנים כל פעם שרע לי, אבל אני תמיד אחפש את המגע שחסר לי, את החיבוק החם, את התחושה שלמישהו באמת אכפת. רק שכל אחד נמצא בעיסוקים שלו, חווה את הריגושים שלו ונהנה מאותה תמיכה שאין לי (במקרה הרע פשוט מתרחקים ממני) ואין סיבה באמת להסתכל לכיוון שלי. כשהמצב הפוך, אני לא מכיר שום דרך אחרת חוץ מלנסות לעודד, לזרוק חיוך ומילה טובה גם אם אני צריך להתאמץ בשביל להראות שהמטרה היא רק לגרום להרגשה טובה יותר ולא מעבר לזה. אולי כאן הבעיה, אולי אני רק יודע לתת ולא לקבל, וזה גומר אותי.

עכשיו הגיע הזמן ללכת לישון, להתכרבל מתחת לפוך בתקווה להתחמם ולקום מחר בבוקר, לשים את המסכה (אפילו שפורים כבר עבר) ולצאת לעוד יום לימודים גדוש ומלא, כשבאמצע אני צריך עוד למכור כרטיסים להופעה ולהתקדם בפרויקט שאני עושה עם שותף. אני לא יודע מאיפה אני מוצא כוחות לקום בבוקר, אחרי ימים כאלו זה נעשה הרבה יותר קשה כי הסיבות מתמעטות והתקווה אוזלת. זה לא שיש לי יותר מדי ברירה.

ולסיום, משהו קצת שונה.

[Don't let me be misunderstood - Red Band & Shlomi Saranga]

5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-20/3/2009 00:25
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא