יום שבת חופשי. איזו תחושה. לקום מאוחר (9 נחשב מאוחר מבחינתי), לאכול כרגיל ארוחת בוקר מאוחרת (11) ועיסוק סתמי בדברים הרגילים בבית. אז בצהריים יורדים לנקות את הפוקוס ולהפוך אותו חזרה ללבן, אחר כך עוזרים בהכנת ארוחת הצהריים הקטנה (נקניקיות בבצק עלים וקוסקוס) ומנוחה לגוף ולנפש. אחר כך באה ההתבאסות בגלל שהמחשב הראשי בחר דווקא עכשיו לא לאפשר לאנשים להיכנס ולעבוד עליו. הווינדוז מחליט מדיי פעם שצריך להפעיל אותו מחדש (להכניס קוד שמקבלים ממיקרוסופט) ובדרך כלל reset למחשב פותר את הבעיה. אז זהו, שעכשיו הוא לא ממש רוצה לפתור אותה. מזכיר את הבעיה שהייתה לי בצעצוע אבל הפעם אין הודעות נוספות. רק "המוצר הופעל כבר" וזהו, ואז הוא חוזר למסך הפתיחה. בשביל שאימא שלי תוכל לכתוב את המבחן שהיא כל כך רוצה הפעלתי לה את המחשב במצב בטוח ומחר אני מקווה לנסות לפתור את הבעיה. אם למישהו זה לא נשמע כמו סינית ויכול לעזור, זה יתקבל בברכה.

אז איך בכל זאת אני גולש? ניתקתי את המודם מהמחשב הראשי ולקחתי אותו למחשב שלי, וסוף סוף אחרי חודשיים הצעצוע שלי חוזר להיות מחובר לרשת בלי להבין למה לא הצלחתי לעשות את זה מאז. אפילו אופיס יש פה, אז הבלוג יראה נורמלי בכל זאת. אחרי שאני יסיים לשחק עם הבעיות במחשב הראשי אני ינסה להקים בבית את הרשת מחדש ואז כבר לא יצטרכו לנתק את המודם מאחד המחשבים בשביל לעבור. איזה כיף לי.

ובחזרה לענייני העבודה. היום החופשי היום היה כל כך מתבקש אחרי הסיוט של אתמול. התחלתי ב-7, ואחרי ההפסקה הקבועה בשביל ארוחת בוקר עבדתי רצוף בלי הפסקה עד 5 בערב, וגם אז הייתי צריך לבקש במיוחד שישחררו אותי הביתה, כי פשוט שכחו לעשות את זה. על הפסקה וארוחת צהריים אתמול לא היה בכלל על מה לדבר. כמו כל יום שישי בשבועות האחרונים, שוב ברית (הפעם בריתה) והאירוע התחיל להם פתאום מוקדם מדי, ככה שהם לא היו ממש מוכנים לזה וככה אף אחד (כולל אני) לא יצא להפסקת צהריים. הבעיה היא שאחרי שזה נגמר היה כבר צריך להכין את הבלגן שנשאר לקראת ארוחת ערב שבת. את שאר האנשים שהגיעו ב-7 כמוני שיחררו ב-4, אבל כנראה שעוד לא זוכרים שאני כבר קבוע, אז חשבו שאני הגעתי ב-9 עם שאר האקסטרות. אז ב-5 שאלתי את אדיר מתי אני הולך הביתה ורק אז הוא שם לב שהגיע הזמן לעשות את זה. מותש ועם גב כואב עשיתי את הדרך לכיוון כניסת העובדים בשביל לחכות למונית. בדרך עברתי בחדר אוכל עובדים ואחרי שראיתי שאין שם מה לאכול מיהרתי לתפוס מונית. מרפי עבד גם כאן ונאלצתי לחכות כמעט 45 דקות עד שמונית ירדה מלמעלה ולקחה אותי הביתה, כמובן אחרי סיור בבת ים. ואם להמשיך עם הבד לאק, אז ההקלטה של זהות בדויה מיום חמישי נקטעה שוב באמצע רק בגלל שכרגיל זה נמשך הרבה יותר ממה שרשום בעיתון. אחר כך מתמוטטים מול אדיר מילר והולכים לישון מוקדם.

אז מספיק להתלונן. לפחות שאני יתחיל את השבוע הבא ברגל ימין. שבוע טוב לכולם.