בתיכון זה היה קו 95 של אגד שאחרי סיבוב בעיר הביא אותי לבית הספר והביתה ועבר כל חצי שעה, ככה שלא היה כדאי לפספס אותו. אחיו הצעיר 095 לקח אותי כמה פעמים ללשכת הגיוס ואפילו לפסיכומטרי וחזרה.

בצבא היו מגוון של אוטובוסים שלקחו אותי ממקום למקום, הייתה גם הרכבת, אבל מעל לכולם בלט קו 58 בחיפה (שאפילו יצא לי לקחת אותו מבת גלים לפני שעבר למפלצתית המפרץ) שחיבר את הבסיס עם הרכבת והמשך הדרך הביתה (אם לא בא לי ללכת חצי שעה מתישה ברגל). הנסיעה שלו הייתה קצרה מאוד ובבקרים צפופה מאוד ואם הייתי מפספס אותו, ציפתה לי המתנה ארוכה מאוד (בסביבות השעה וחצי) אם לא העדפתי לקחת אוטובוס אחרת לצומת וולקן וללכת לפחות חצי שעה ברגל (אם לא עוברת רכבת ולא נוחת מטוס).

אבל כל אלה מאחוריי והיום יש אוטובוס חדש בחיים שלי בשביל לתעב אותו ואת הדרך שלו. קו 19, לשם שינוי של דן (שני אלה מלמעלה היו של אגד), לוקח אותי לעבודה וגם מחזיר אותי הביתה בסוף המשמרות (ואם הוא סיים אז צריך לחכות למונית). לעומת הרבה קווים של דן ואגד בגוש דן, דווקא 19 לא מתגלה כאחד שעושה טיולים גדולים, מהסוג שעוד שנייה גורם לך להתפוצץ. אומנם לוקח לי 30-45 דקות בכל כיוון אבל זה עובר מהר ממה שאני יכול לחשוב.

את הקו הזה אני מכיר מילדות. בימים שלפני שעברנו דירה לחולון מתל אביב הקו הזה קישר אותנו מאלנבי לכאן. מאז שנפתחה תחנת הרכבת בראשון, הקו הזה קישר אותי אליו בבקרים של יום ראשון ולפעמים אפילו לקח אותי הביתה משם. עם הזיכרונות הנוסטלגיים האלה אני יוצא לדרך.

זה אוטובוס שכנראה לא ממש אוהב את חולון. יש לו בסך הכל 3 תחנות בעיר (2 בכיוון ההפוך) והוא נכנס אליה ויוצא מיד. את שאר המסלול בדרך לעיר הגדולה הוא עושה בתוך בת ים. בחודש האחרון, אחרי כל ההסתובבויות שלי בעיר הזאת, הגעתי למסקנה שבת ים היא בעצם גרסה עלובה ומעורבבת משהו של תל אביב. בעוד שבתל אביב האזורים מסודרים כל אחד בנפרד, בבת ים אפשר למצוא בניינים גבוהים לצד שיכונים ארוכים ואפורים שמפוזרים בכל העיר. נראה שיש ניסיון לחקות את הירוק שבולט מכל מקום בשכונות המגורים של תל אביב, אבל הכל נראה עלוב ואפור ודי מדכא. גם האנשים שהולכים ברחוב ואלה שעולים לאוטובוס לא משדרים משהו שונה.

המסלול בבת ים נגמר ממש ליד בית חולים אברבנל (שלא מוסיף לה) והאוטובוס נכנס לנתיבי איילון לקטע בין המחלף הבלתי גמור דב הוז למחלף המסובב לגמרי ליד בית חולים וולפסון. רוב הדרך הביתה מתבזבזת בקטע הזה בגלל צוואר בקבוק לא הגיוני שהשאירו אנשי נתיבי איילון (לא מהחברה של ההוא שהתאבד) אבל בבקרים אני אומר תודה שהאוטובוס עובר שם וחוסך לא מעט זמן. כשנכנסים לתל אביב משקיפים על משרד הרישוי בחולון שתמיד מזכיר לי שאם היה לי אוטו הייתי יכול לקום מאוחר יותר...

תל אביב היא תל אביב ולא משנה שהאוטובוס עובר בה דרך אזור תעשייה וחנויות. המסלול כבר מוכר משנות הנסיעה הצהליות עד אלנבי. כשנכנסים לרחוב הארוך הזה בדרך אל הים רואים את כל אלה שעוברים על החוק ונכנסים לרחוב בשעות שאסור להם. הנהגים מצליחים לזהות איפה הם צריכים לעצור (לא פשוט עם תחנות אוטובוס כל 50 מטר) ומורידים את שאר הנוסעים שנשארו. אני מסתכל דרך החלון ותוהה על אלה שבמשרדים שמשקיפים על הרחוב. בנייני מגורים אי אפשר למצוא ברחוב הזה. האוטובוס שועט דרך כיכר מגן דוד החפורה (הכניסה לשוק הכרמל, מדרחוב נחלת בנימין ורחוב שינקין) והנה כבר מגיע הסיבוב וכבר רואים את האופרה באופק. הטיילת והים בבוקר מתגלים ביופי שאין מילים לתאר אותו ומרגיעים אותי לפני שמגיעים לתחנה שלי, שנייה לפני הכרמלית. את הדרך הקצרה למלון מהתחנה אני כבר עושה רגוע ועם תחושה שיום טוב הולך להתחיל.

בסוף היום אני מדדה עייף לכיוון התחנה רק בשביל לראות את האוטובוס יוצא מהתחנה כמה דקות מוקדם מדי בגלל כיוון לא נכון של השעון. למזלי, עוד 10 דקות ייצא עוד אחד, והדרך הארוכה הביתה תתחיל שוב.