אוגי המסע לפולין: פתיחה + היום הראשון

12 6/2009		המסע לפולין: פתיחה + היום הראשון
		תגיות: פולין 2009

פרולוג
רציתי לכתוב את יומן המסע הזה ממש בימים שהוא התרחש, אבל הנסיבות והעייפות המצטברת גרמו לי לוותר. כששואלים אותי היום איך היה שם אני מסכם את זה במילה אחת "חוויה" ולא מוסיף, כי קשה לתאר את כל מה שראיתי, שמעתי, הרחתי והרגשתי שם. זה נראה ממש קצר, כמו יום אחד ארוך ומתמשך, רק שהיה מדובר ב-8 ימים שבהם התרוצצנו בכל פולין, עוברים מגטו למחנה, מקבר אחים לנסיעה ארוכה באוטובוס דרך הנופים הירוקים אל בית המלון הבא. כשהסתכלתי מוקדם יותר על התמונות (והיו הרבה מהן, והן תפורסמנה בנפרד, לפי שיבקש) יחד עם הסברים לשותפה באחד מתרגילי הבית, התחיל להיווצר גוש קטן בגרון ופתאום חלק מהדברים עלו למעלה. יכול להיות שזה מה שיקרה גם עם הכתיבה של הפוסטים האלו, ואולי אני אבין לאט לאט מה קרה שם ואת ההשפעה של כל זה עליי.

הטיסה
טיסות לפנות בוקר הן תמיד נוראיות, לא ממש אפשר לישון בלילה וצריך להיזהר לא להירדם בדיוטי פרי. גם מראש לא באתי עם רשימת קניות, ככה שפרט לעוד סוללות נטענות וקפה, לא קניתי כלום. הטיסה שלנו הייתה דרך פרנקפורט עם לופטהנזה, מה שהוסיף נופך אירוני לתחילת המסע. שיחת הפתיחה הייתה בשדה התעופה שם, כשהמדריך פתח עם השמעת קטע אותנטי של שירת התקווה מסוף המלחמה. הטיסה לוורשה הייתה לגמרי מטלטלת, וחשבתי שעוד שנייה נופלים (וכמו שקורה כמעט כל פעם שאני טס, מטוס אחר נפל).

ורשה
העיר נראית קומוניסטית לגמרי, וכולה נבנתה אחרי המלחמה מחדש ורק ביום האחרון הבנו עד כמה זה נכון. הסיור התחיל משרידי חומת הגטו שנמצא באמצע שכונת מגורים. באמצע שכונה קטנה ושקטה ניצבת לה חומת אבן דוממת שנראית כאילו לא קשורה למקום. זה האתר הראשון שביקרנו בו ומכאן כל הסיפורים התחילו לתפוס צבע אמיתי ולהיראות חיים. פתאום עולות התמונות של אנשים ובעיקר ילדים שמנסים לברוח ולהבריח דברים מעל לחומה הזו. משם המשכנו אל בית הקברות היהודי הישן שנמצא בקצה הגטו. בית הקברות השתמר כמעט במלואו והוא מלא בקברים בני מאה שנים ויותר שמפוזרים בכל היער. כן, פתאום באמצע העיר יש יער ומתחתיו במקום פטריות צמחו קברים (כולל קבר אחים אחד לפחות מימי הגטו). כמות הקברים שם פשוט עצומה והעושר שם פשוט עצום, כל מצבה היא לתפארת הבן אדם ורק מלהסתכל עליה ניתן לראות מה עשה אותו ז"ל, אם היה שחקן, רופא, חסיד גדול או סתם פשוט עם. אי אפשר לתפוס את כל בית הקברות הזה בביקור קצר כמו שעשינו וכמעט שסגרו אותנו בפנים. בדרך החוצה עוד הספקנו לראות את קברו הסמלי של יאנוש קורצ';אק, אליו עוד נחזור בהמשך, ולאנדרטה לזכר הילדים שגם היא מורכבת משרידי חומת הגטו.

הגטו ונתיב הגבורה
הסיור התחיל באומשלגפלץ, כיכר השילוחים. במקום ניצבת כיום אנדרטה של לוחות הברית שבורות עם שמות יהודיים שחקוקים על השיש כשרעש של הרכבת החשמלית שעברה ברחוב והרעמים (אחר כך גם התחיל גשם, שירד כמעט כל יום במהלך המסע) רק הוסיפו לתחושת האימה של המקום הקטן הזה. ממול ניצב לו בניין מאיים נוסף, המקום בו שכנה מפקדת ה-SS, רק בשביל לאיים עוד יותר. הסיור נמשך לאורך הרחוב (נתיב הגבורה) כשבדרך נמצאות אנדרטאות קטנות שמספרות סיפור קטן על אנשים שניסו ככל כוחם לשרוד בתנאים הקשים. הגדולה שבהן ניצבת במילא 18, מקום הבונקר של ארגון אי"ל, שהניף את נס המרד. האנדרטה הזו היא למעשה הקבר של מרבית המורדים, היות והם נקברו חיים כשהמרד חוסל. במקום הזה עצרנו ודיברנו על הגבורה היהודית והמשמעות שלה בחיים שלנו היום וסיימנו בהצדעה לגיבורים. משם הלכנו בגשם לכיוון אנדרטת רפפורט לזכרם של נרצחי הגטו ולזכרם של המורדים, והסיור הסתיים בנגינת קטע מוזיקלי "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה" (מאיר, המדריך שלנו, השתמש הרבה בטלפון שלו כדי לנגן לנו שירים שיתאימו לאווירה המתאימה של המקום). משם התקפלנו ונסענו למלון הראשון.

המלון
המלון שלנו היה ממוקם מחוץ לעיר ונראה עתיק למדי מבפנים ומבחוץ. הקבוצה שלנו הגיעה אחרונה (כל המשלחת התחלקה ל-3 קבוצות) ולכן נתנו לנו רק חצי שעה להתארגן ולרדת לאכול. בגלל שיצאנו במסגרת ארגון שנקרא נפש יהודי, כל האוכל היה כשר והובא מהארץ וגם נראה ככה (כולל שימוש בכלים חד פעמיים). למרות זאת, הוא בסך הכל היה סביר והיינו כל כך עייפים מהלילה הלבן שעברנו שכבר לא היה כוח לחשוב. אחרי האוכל התעקשו על שיחת פתיחה עם נאום לעוס של האחראית מטעם ההתאחדות ושירים של הזמר (אותו אחד שנתן הרצאה ביד ושם). היינו כל כך עייפים שחיפשנו תירוץ לברוח משם והיה נדמה כאילו ממש משאירים אותנו בכוח. חזרתי לחדר, התקלחתי, שמתי את הראש על הכרית והדבר הבא שאני זוכר זה את הצלצול של השעון המעורר בבוקר למחרת.

3 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של המעצבת ב-13/6/2009 00:58
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא