אוגי המסע לפולין: היום השני

13 6/2009		המסע לפולין: היום השני
		תגיות: פולין 2009

נסיעות
היום הזה היה בעיקר יום של נסיעות עם שני קטעי נסיעה של יותר משלוש שעות ועוד אחד "קצר" של קצת פחות משעתיים. כדי להעביר את הזמן ולהכניס לאווירה המתאימה, הקרינו לנו סרטים: כנר על הגג בדרך לטיקטין והבריחה מסוביבור בדרך לטרבלינקה. הדרכים בפולין יחסית פרימיטיביות. כמעט ואין אוטוסטרדות (או לפחות לא ראינו כאלו), ורוב הכבישים הם דו מסלוליים. ביום הזה התלהבנו מהנוף הירוק שמתוח עד האופק, מהיערות שמסביב ומהכפרים הקטנים שצצים להם פתאום. הכי מוזר היה לגלות בתים שממוקמים באמצע הירוק הזה, רחוקים מכל ישוב אחר ונראה מרחוק כאילו הם חיים שם עדיין כמו במאות הקודמות.

טיקטין
אחרי 3 שעות של נסיעה הגענו לעיירה קטנה, כפרית מאוד, שקטה מאוד. התחלנו לסייר בה קצת ולנסות להבין את חיי העיירה היהודית לפני השואה, במיוחד כש-70% מתושבי המקום היו יהודים. ראינו שם את בית הכנסת של העיירה שממש נבנה כמו מבצר, עם קירות בעובי של 3 מ'; ושהצליח לשרוד את כל השנים. ביקרנו בכיכר המרכזית של העיירה, מול הכנסייה, בכיכר השוק, וגם ראינו את הנהר שחוצה אותה ואיך תושבי העיירה השתמשו בו בחיי היום יום שלהם.
משם נסענו ליער לופוחובה הסמוך, כדי לראות את גורל יהודי טיקטין. ירדנו מהאוטובוס בלב היער, כשמסביב רק עצים גבוהים ושקט מתעתע. הלכנו מרחק הליכה קצר רק בשביל לגלות 3 קרחות מגודרות עם מצבת אבן קטנה שמספרת את הסיפור הנורא שהתרחש שם. ביום קיץ אחד בשנת 1941 אספו הגרמנים את כל יהודי העיירה והצעידו אותם אל היער, לבורות שנחפרו שם מראש, וירו את כולם לתוכם. החלקות נראות קטנות מלהכיל את כמות האנשים הגדולה שהייתה בכפר, והשקט מסביב רק מגביר את האימה. בניגוד לוורשה, כאן כבר לא מדובר במונומנטים שהוקמו לזכר, כאן מדובר בקבר גדול, שמראה את האכזריות הגדולה שהתרחשה שם. קיימנו במקום טקס קצר וכל אחד התייחד עם השקט המצמרר, ולאחריו בצעדה חרישית חזרנו לאוטובוס להמשך הנסיעה.

טרבלינקה
מחנה המוות שוכן באמצע שומקום, בלב היער, כמעט ונסתר מעיניי העולם. אחרי נסיעה ארוכה במבוכים של כבישי פולין, הגענו למקום שבעצם מהווה קרחת די גדולה ביער ואין זכר למחנה כי הנאצים הרסו הכל. ניתן רק לראות שחזור של פסי הרכבת והרמפה (התחנה) ובמקום שבו עמד המחנה נמצא מונומנט אדיר עם 17000 אבנים שמסמנות את הקהילות שהושמדו במקום, כשעל חלקן מוזכרים גם שמות הקהילות. אחרי הסברים על המקום הסתובבתי וחיפשתי את העיירה של סבא שלי אבל כל שאר המשפחה הגדולה שלו הגיעה לשם ולא נותר מהם זכר. מצאתי את האבן, הדלקתי מתחתיה נר (הפעם היחידה בכל המסע שהדלקתי נר זיכרון) וצילמתי אותה יחד עם הדגל שסחבתי איתי. טרבלינקה היה המקום הראשון לאורך כל המסע שבו סחבתי איתי דגל גדול עם מוט על הכתף. קשה לי להסביר למה החלטתי לעשות את זה (בלופוחובה היה לי דגל על התיק) אבל זה מה שהרגיש לי נכון. הדלקת הנר הזאת הפכה את המסע הזה לאישי, ונגעה בעצבים החשופים של המשפחה, פתאום הסיפורים שרואים כל הזמן בטלוויזיה ובסרטים הפכו אמיתיים וקרובים, אם כי בנקודה הזו לא ידעתי כמה זה יהפוך אחר כך לאישי. אחרי טקס קצר במקום, חזרנו לאוטובוסים ונסענו נסיעה ארוכה עד למלון בלובלין. כל הדרך פמפמו לנו שהוא הולך להיות די נוראי, אבל הוא היה די בסדר. זה היה הלילה היחידי בכל המסע שישנו רק שניים בחדר בגלל הגודל המיניאטורי של החדרים. בכל שאר הלילות ישנו שלושה בחדר, ולפעמים נדמה היה שפשוט מנסים לחסוך קצת כסף על הגב שלנו.

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא