אוגי המסע לפולין: היום השלישי

14 6/2009		המסע לפולין: היום השלישי
		תגיות: פולין 2009

קמנו בבוקר בלובלין והצלחנו להשתחל החוצה מתוך המלון הקטנצ'יק. משם יצאנו רגלית במרחק הליכה אל ישיבת חכמי לובלין, שהצליחה להשתמר למרות השנים, במיוחד אחרי שהקהילה שנותרה במקום הצליחה לקנות את הבניין ולהתחיל לשפץ אותו. בינתיים הבניין בשיפוצים במטרה לחזור להיות ישיבה ומוזיאון, אבל כבר עכשיו הוא יחסית מרשים ומעניין. משם יצאנו לנסיעה קצרה לפרבר של העיר, אל מחנה מאידנק.

מאידנק
המחנה הזה התחיל בתור מחנה עבודה גדול שנמצא ממש בקצה של העיר לובלין. הבתים היו ממש נושקים לגדרות שלו אם כי לפני 70 שנים הם היו טיפה יותר רחוקים. מספרים שמפקד המחנה כל כך רצה למצוא חן בעיניי הממונים עליו, שהוא הקים תא גזים וקרמטוריום במחנה ובעצם הפך אותו למחנה השמדה קטן (והוא יוצא דופן בגלל המיקום שלו, בתוך פרבר של עיר). רוב המחנה משוחזר, אבל יש מספיק דברים אותנטיים שם, כשהעיקרי הוא תא הגזים שאליו נכנסו בתחילת הסיור. בחדר הזה אפשר להרגיש תחושה של מחנק, גם אם החלון פתוח עד שבשלב מסוים כבר רציתי לצאת החוצה לנשום אוויר נקי יותר. על הקירות רואים עדיין צבע כחול, שרידים של הגז שהושלך פנימה (מאיר המדריך סיפר לנו שפעם בכמה זמן באים ניאו נאצים וצובעים את החדר, והצבע הכחול עדיין בולט לו החוצה, כעדות אילמת לזוועה). אין לי מושג למה הוא עשה את זה, אבל מאיר החליט שהוא רוצה לסגור את הדלת של החדר רק כדי להוסיף לתחושה, וכמה שניות אחר כך היא נפתחה ע"י איש ביטחון מקומי, דבר שגרם לכולם לקפוץ בבהלה. הצריפים שמסביב מהווים מוזיאון קטן לחפצים שהשאירו אחריהם מי שהגיע למחנה. רגע לפני שנכנסנו לצריף ליד, מאיר עצר ואמר לנו שכאן לא רק נראה שואה, אלא גם נריח אותה. כל הצריף היה מלא בזוגות נעליים שהושארו מאחור, רובן בלויות וחומות, אבל איפשהו בצבצו להן גם נעליים צבעוניות, כאילו נותנות צבע לסיפור. המשכנו משם לכיוון אזור צריפי השינה ששוחזר כדי לראות את התנאים הצפופים שבהם ישנו האנשים ומאיר השתמש בדמיון מודרך כדי לנסות ולהעביר לנו את התחושה. טיפסנו משם לכיוון הר האפר ולצידו הקרמטוריום של המחנה. בפנים ראינו איך לצד התנורים הגדולים ניצבת לה מקלחת קטנה שבה מפקד המתקן היה מתקלח כל ערב לפני שהוא חזר הביתה, דבר שהעלה מיד שאלות ותהיות אצל האנשים. יצאנו החוצה לאוויר הפתוח בשביל לשמוע עוד כמה הסברים וסיפורים (לא רק מאיר סיפר, הפעם זה היה תורו של אחד הסטודנטים שהיה מקור בלתי נגמר למידע על מה שקרה בשואה). בסוף טקס קצר, הצטלמנו לתמונה קבוצתית של כל המשלחת ועלינו לאוטובוסים לכיוון דרום.

יער הילדים
אחרי נסיעה לא קצרה של קרוב ל-3 שעות, הגענו לפרבר של העיר טרנוב ולמקום שנראה בהתחלה כמו איזה פארק קטן ונחמד. רק שהוא לא. כמה אבנים דוממות והמון צעצועים, ספרי ילדים ושירים מספרים את הסיפור המצמרר שהתרחש שם, שבו ביום אחד לקחו את כל הילדים מגטו טרנוב ליער הזה, למקום שעכשיו מגודר. זה לא הקבר היחידי שנמצא שם, ומסביב יש עוד כמה קברים לא קטנים, חלקם גם של לא יהודים (יש צלבים במקום), אבל הסיפור הזה מזעזע במיוחד. גם במקום הזה קיימנו טקס, כשהפעם היה התור של האוטובוס שלי. בניגוד לטקסים האחרים, כאן כל האוטובוס הכין את הטקס ולא קבוצות קטנות בהתאם למוסד שממנו המשלחת הגיעה (בגלל שהאוטובוס שלנו איחד משלחת קטנות מכל מיני מוסדות). אני לא יודע להסביר למה, אבל כנראה שזו הסיבה שהטקס יצא כל כך מרגש, ואנשים בכו בו. הטקסטים, השירים, אולי זה פשוט הנושא שנגע בכולם, שאולי דווקא במקום ההוא הרבה יותר קשה להבין למה, הרבה יותר ממקומות שבהם רצחו אלפים כל יום בשיטתיות. מה שיותר נורא זה הקרבה של הבתים של הכפר הקטן למקום. אני לא יכול לתפוס איך מישהו יכול לחיות כל כך קרוב לאתר כזה, לא ממש מובן.

כשיצאנו מהיער קיבלתי SMS מאימא שלי שהיא מבקשת להתקשר כי יש לה משהו חשוב לספר. רוב התקשורת עם הבית הייתה בהודעות או אם הצלחתי לתפוס רשת אלחוטית, בעזרת מסנג'ר או סקייפ (מותקן לי בטלפון). מחירי השיחות לפולין הם בשמיים אבל היה לי הרגשה שיש סיבה מספיק טובה לזה. אני לא ממש יכול להסביר את זה, אבל רגע לפני ששלחתי לה שתתקשר, עברה לי בראש בדיוק הסיבה למה, ואז היא התקשרה ובישרה לי בשקט שסבתא שלי נפטרה. סבתא שלי, שנולדה במערב פולין והצליחה להימלט לרוסיה כשהמלחמה התחילה, רק כדי לחזור אחריה ללא משפחה וללא כסף אל העיר בשביל לגלות שהכל הלך ושהרכוש שנשאר מאחור נגזל. לא הרביתי לבקר אותה בשנים האחרונות, היא כבר לא הייתה צלולה ולא הייתה בקו הבריאות ואימא העדיפה שאני והאחים שלי לא נראה אותה במצב הזה ונזכור אותה כמו שהיא הייתה קודם. אין לי מושג איך היא הייתה מגיבה כשהייתי מספר לה שאני נוסע לשם, למקום שהיא אמרה שהיא לא מוכנה לחזור אליו, ואיך היא הייתה מגיבה כשהייתי חוזר ורוצה להראות לה את מה שראיתי שם. איפשהו זה היה סוג של סגירת מעגל כזאת, שקטה ומאוד אישית.
נסענו לקראקוב ואכלנו את ארוחת הערב ברובע היהודי בתוך מקום שהיה פעם בית כנסת. קבוצה אחת אכלה בחדר צדדי למטה ואנחנו ועוד קבוצה הצטופפנו לנו בעזרת נשים, וכמעט לא היה מקום לזוז. בסוף האוכל הם החליטו שהם רוצים לשיר ולשחק קצת משחקי שירה ואני אמרתי שזה יותר מדי בשבילי ויצאתי החוצה לנשום קצת אוויר פולני נקי (ירד גשם), לתפוס רשת אלחוטית חינמית מהפאב שממול ולהתקשר הביתה להורים (כל אחד בתורו), לשאול עם הכל בסדר, ואחר כך לחפש אנשים לדברים איתם, לחפש קצת נחמה. בדיוק מה שהייתי בסוף אותו ערב, קצת שקט.

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-18/6/2009 01:55
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא