אוגי המסע לפולין: היום החמישי

1 7/2009		המסע לפולין: היום החמישי
		תגיות: פולין 2009

(הערה: לא פשוט לי לכתוב את כל הסיפורים, גם בגלל הלחץ של הלימודים והמבחנים שמתחילים בשבוע הבא. מצד שני, חשוב לי לכתוב כדי לתעד ולזכור, גם אם עבר כבר חודש והזיכרונות מתחילים להיות רחוקים. אני יודע שלא קל לקרוא את זה, אבל אני חייב את זה לעצמי)

אחרי יום המנוחה שהיה לנו, הגיע הזמן לדבר האמיתי, הגדול והכי מוחשי. במרחק שעה נסיעה בערך מערבית לקראקוב נמצאת עיירה קטנה בשם אושוויצים שעל פניו נראית כמו כל עיירה פולנית רגילה. ההבדל מתחיל לבלוט לעין כשעוברים ליד תחנת הרכבת המקומית (המודרנית) ולא ממש מבינים איך לעיירה קטנה כזו יש תחנת רכבת כל כך גדולה שלא תבייש עיר אירופאית בינונית ומעלה (אני חושב שהיא גם יותר גדולה מתל אביב מרכז). בין הבתים מסתתר לו מחנה לא גדול, עם בניינים מאבן אדומה, גדולים ובכלל לא מאיימים. רק גדר התיל החשמלית מספרת מה שהיה כאן לפני 70 שנים, באושוויץ 1.

אושוויץ 1
המחנה היום הוא מוזיאון, כשחלק מהבניינים הפכו לחדרי תצוגה לזוועות המחנה. מזג האוויר היה אביבי באופן מפתיע, והירוק של העצים והתכלת הבוהקת של השמיים התערבבו זה בזה. עברנו דרך שער הכניסה למחנה עם הכתובת המפורסמת, צועדים בשקט בין גדרות התיל המאיימות ובין הבניינים הגבוהים. למרות שהמחנה מלא בקבוצות של תיירים שבאים להסתכל, יש איזה שהוא שקט כזה באוויר, קצת מצמרר. אנחנו נכנסים אל הביתנים, מסתכלים על המוצגים, החפצים שהשאירו אחריהם האנשים שהגיעו לכאן ולמחנה השני, המפורסם יותר. נעליים, תיקים, צעצועים, טליתות ואפילו שיער (אחד הדברים שהדהימו אותי לגלות היה שגזזו מהקורבנות את השיער ושלחו אותו לגרמניה כדי שישתמשו בו לכל מיני צרכים). הכל בכמויות לא נתפסות, ורק מדגם מייצג. עוברים ליד "בריכת השחייה", סוג של הונאה לצלב האדום, ומשם בשקט לכיוון ביתנים 10 ו-11. עצרנו לשבת ולדבר מול ביתן 10, ה"מרפאה", והמדריך שלנו סיפר שדווקא הבניין הזה נשאר נעול ומעולם לא נפתח מאז שחרור המחנה. בנקודה הזו עצרנו קצת, כל אחד עם המחשבות שלו, עם הדברים שהוא ספג, עם הרגשות שמתחילים לעלות. הסתכלתי על כולם וראיתי איך העיניים של כולם מושפלות, חלקן דומעות, והרגשתי שאני לא מסוגל. במקום להשפיל את המבט שלי לאדמה המקוללת, החלטתי להרים את הראש ולהסתכל אל השמיים, עם גאווה, ולהרים קצת יותר גבוה את הדגל שנח לי על הכתף כדי שיתנפנף ברוח. מאותו רגע התחדדה אצלי התחושה שאני נמצא כאן, במחנות האלו, עם תחושה של ניצחון, ולמרות שניסו להרוג את המשפחה שלי ואת העם שלי, העובדה שאני הולך שם עם דגל מונף היא הניצחון. האפר שפזור מסביב מרכיב את הדגל שהסתובבתי איתו, וכל המראות שראיתי מסביב רק חיזקו את הקשר שלי אליו ולמה שהוא מסמל.
המשכנו את הסיור לכיוון תא הגזים של המחנה, היחידי ששרד מבין כל תאי הגזים באושוויץ (ה-4 בבירקנאו נהרסו). בחוץ ניצב לו דומם עמוד התלייה של מפקד המחנה, שהוצא להורג בסוף המלחמה. נכנסנו פנימה, ואני קיפלתי את הדגל והצמדתי אותו אליי, כאילו להגן עליו ממה שיש מסביב. עמדנו בפנים בשקט, נתנו לקבוצות האחרות לעבור, ובשקט בשקט התחלנו לשיר את "התקווה", בזמן שכולם עוברים על פנינו. בסוף השירה מאיר המדריך זרק לחלל האוויר "עם ישראל חי", דבר שהוסיף לצמרמורת שעברה לכולם בגב. הסתכלתי לרגע על יוני, אחד מהאנשים מנפש יהודי שארגנו את כל המסע, וראיתי אותו מתייפח לגמרי. התחלתי להרגיש קצת מחנק, והתחלנו לצאת החוצה. ביציאה הרגשתי שהדבר הכי נכון לעשות עכשיו זה פשוט להניף את הדגל גבוה גבוה כלפי מעלה, כאילו להוסיף לתחושת הגאווה, שכולם יראו מי אנחנו ושיצאנו מהמקום הזה (בשיחת סיכום בלילה האחרון של המסע בוורשה, אחת הבנות אמרה שזה היה אחד הרגעים שהכי ריגש אותה בכל המסע). נשמנו קצת אוויר וחזרנו לאוטובוסים, לנסיעה קצרה מאוד לכיוון בירקנאו במסלול של מצעד החיים. ירדנו מהאוטובוס באמצע הדרך והתחלנו לצעוד לכיוון הכניסה למחנה, כשברקע לאט לאט מתקרב אותו צריח גבוה ומאיים, זה שכולם זוכרים מהסרטים והתמונות.

אושוויץ 2 - בירקנאו
אחרי צילום קבוצתי למזכרת וכמה מילים מאשת העדות לכל המשלחת, עברנו את החומה ונכנסנו פנימה. קשה לתאר ולתפוס את הגודל של המקום. המרחבים פשוט עצומים ומסילת הברזל שחוצה את המחנה נמתחת ממש עד קצה האופק. נכנסנו לאחד החלקים של המחנה, לביתן שהיה בעצם השירותים של מי שהושאר בחיים ועבד בפרך. מאיר אמר לנו שמבחינתו, זו השואה כי הדבר הזה הרבה יותר מוחשי לו מאשר תאי הגזים, שם הוא יכול להבין באיזה תנאים איומים אנשים חיו במחנות האלו. הצריף הענקי הכיל שתי שורות של בטון שחלקו העליון היה מנוקב בחורים, ושם ישבנו ודיברנו ושמענו שיר, ושתקנו. ביציאה מהצריף היה אפשר לראות את כל שורת שרידי הצריפים מסביב. חלקם הגדול פורק אחרי המלחמה ע"י הפולנים שחזרו הביתה (כשהקימו את המחנה גירשו את כל האוכלוסייה בטווח של 40 ק"מ) כדי לשמש עצים להסקה בחורף, ונשארו רק הארובות שנבנו מבטון (כמובן שהארובות לא שימשו להסקה, אבל הן הופיעו בתוכניות הבנייה של הצריפים). חזרנו אל המסילה והתקדמנו לקצה השני של המחנה, כשבינתיים השמיים התקדרו והתחיל לרדת עלינו גשם שוטף. הלכנו בגשם בין שרידי הצריפים ובין הריסות הקרמטוריומים ותאי הגזים לכיוון הסאונה, הביתן שבו אלו שנבחרו לחיים נשלחו כדי להתקלח. אשת העדות שלנו סיפרה לכולם על מה שעבר עליה במקום ההוא (היא ניצולה מהמחנה). משם הלכנו לכיוון האנדרטה בקצה מסילת הרכבת וקיימנו שם טקס קצר, כשבמקביל אלינו קבוצה נוספת של ילדים שלא היה לנו ממש ברור מהיכן הם קיימה טקס קטן משלה. במהלך הטקס שלנו היה אמור להיות קטע של הקראת שמות הנספים של כל אחד, אבל בגלל שהיינו צריכים להתחיל להתקפל בחזרה בגלל כניסת השבת, כל אחד קרא את השמות שלו לעצמו בשקט וגם שם נוצר לי גוש בגרון. אחר כך התחלנו ללכת לאורך המסילה לכיוון היציאה, כשהשמיים שוב התבהרו להם והצבעים העזים רק הבליטו את הפסטורליות המדומה של המקום הנורא הזה, בית הקברות הגדול בעולם.

ערב שבת
כמו במעבר חד, חזרנו למלון והתחלנו להתכונן לקראת קבלת שבת. היות והמארגנים (וגם המדריכים) היו כולם דתיים, עשו לנו קבלת שבת באופן מסורתי. היו כאלו שלא ממש אהבו את זה, אני דווקא חשבתי שדווקא במקום הזה, אחרי יום כזה, כשרחוקים מהבית, חשוב קצת יותר להרגיש טיפה קרוב ליהדות באיזו שהיא צורה. אני יכול להגיד שזו קבלת שבת הראשונה פחות או יותר שעשיתי, אבל היה לה את הייחודיות שלה בלי קשר. אחרי קבלת השבת נכנסנו לחדר האוכל וחיכינו למנות הראשונות שהתחילו להגיע לאט לאט. במקביל, החבר';ה הדתיים התחילו להוציא כמויות גדולות מאוד של שתייה חריפה, וההשערה שלנו הייתה שבמקום שנצא החוצה לעיר לשתות בפאבים, הם יביאו לנו את הפאבים למלון. זה התחיל מבירות פולניות (שתיתי יותר טובות בחיים שלי), המשיך בבקבוק של ג';וני ווקר קטן לכל אחד, שוטים של וודקה והמשיך (ככה סיפרו לי) בבקבוק ששווה 1500 שקל. המנה העיקרית הגיעה ממש באיחור וכשהיא הגיעה היא כבר הייתה די קרה (אם כי ספק אם היא הייתה טעימה גם כשהיא מחוממת) ואנשים התחילו לאט לאט לפרוש החוצה. אנחנו נשארנו בלובי והצטרפנו לחבורה של מקהלה וולשית שבאה לעיר להופעה ושרה בבר של המלון. אחר כך גם אנחנו קצת שרנו לנו באיזה פינה, וסגרנו את הערב בחיוך.

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא