אוגי המסע לפולין: היום השמיני וסיום

14 7/2009		המסע לפולין: היום השמיני וסיום
		תגיות: פולין 2009

הלילה האחרון
הגענו לוורשה ללילה האחרון על אדמת פולין והתמקמנו במלון סמוך מאוד לשדה התעופה. מלון קטן אבל מאובזר טוב לאנשי עסקים. מצד שני, נראה כאילו מארגני המסע ניסו קצת לחסוך ודחסו שלושה אנשים בחדר של שניים, ככה שמרוב מיטות לא ראינו שטיח אבל בשביל לילה אחד זה עוד היה סביר. גם כאן קיבלנו אוכל שהגיע מהארץ וגם נראה ככה. אחרי הנסיעה הארוכה כל היום כבר לא היה יותר מדי כוח ואכלנו מה שהיה. אחרי האוכל כל קבוצה התכנסה בנפרד לשיחת סיכום. כל אחד בשיחה קם וסיפר איך עבר עליו המסע ומה הוא ייקח ממנו. הרבה רגשות, שחלקם היו קבורים בפנים במשך כל השבוע, צפו החוצה והיה מאוד קשה להישאר אדיש לדברים שאנשים סיפרו ומה שהם חוו. השיחה התארכה והתארכה אבל אף אחד לא רצה לקום וללכת, למרות שהיינו צריכים לקום למחרת מוקדם. רק אחרי 1 בלילה התפזרנו לחדרים לקראת היום האחרון.

ורשה, שוב
קמנו כרגיל מוקדם בבוקר (כבר התרגלנו לקום לארוחת בוקר ב-6:30), נפרדנו מקבוצה 1 שהמריאה בצהריים לתל אביב ויצאנו שוב לעיר. התחנה הראשונה הייתה בית יאנוש קורצ'אק, שעדיין פעיל היום. בחצר בית היתומים, לצד גן שעשועים קטן ניצבים שני פסלים לזכרו, אחד במרכז שבמרכזו חקוק הדיוקן של קורצ'אק והשני במרפסת של אדם עם שני ילדים. נכנסו לבניין, אל האולם הפנימי (הילדים שגרים שם עכשיו היו בבית ספר) לשמוע על האיש ולקבל עוד זווית על הילדים בשואה. מישהי מהקבוצה שלי לומדת להיות גננת ולכן נתנו לה לקרוא שם ספר ילדים שעוסק בסיפור מהשואה.
מבית יאנוש קורצ'אק נסענו אל בית הכנסת המרכזי של ורשה, היחידי ששרד מתקופת הגטו. המבנה משופץ ומטופח והראה לנו שלמרות הכל החיים נמשכו והשרידים ממשיכים הלאה. בחוץ, ממש מול כנסיית המומרים פגשנו שתי נשים מבוגרות, אחת ישראלית והשנייה פולניה, שבעלה הוכר כחסיד אומות העולם ומתישהו הן הפכו לחברות והן גם טיילו בעיר.
זו הייתה הנקודה האחרונה במסע שבה נגענו בשואה. משם יצאנו למרכז העיר לטייל בה קצת. העיר העתיקה היא בעצם שחזור של העיר שנהרסה ב-1944 כשהפולנים מרדו בגרמנים, רגע לפני הכיבוש הרוסי. למרות שהכל נראה עתיק, אפשר להבין שמדובר בבנייה יותר מודרנית. הסתובבנו שם כל שעות הצהריים ואפילו הספקנו לראות את טקס החלפת המשמר בקבר החייל האלמוני. כשהערב התחיל לרדת על ורשה עלינו על המטוס ונפרדנו מפולין בדרך הארוכה הביתה, שוב עם עצירת ביניים קצרה בפרנקפורט. אחרי כל השבוע הזה הייתה לי התרגשות גדולה לראות את חופי תל אביב מלמעלה ואת הבית מרחוק, רגע לפני שהגלגלים נגעו באדמה.

אפילוג
אחרי שינה לא ארוכה במיוחד, נסעתי לדוד שלי, לשבעה. ישבתי שם קצת, סיפרתי סיפורים, הראיתי תמונות ונחתי קצת. משם נסעתי לסבא וסבתא שלי, לשבת אצלם קצת, לספר גם להם חוויות ולהראות להם את התמונות. בערב כבר הייתי ברכבת חזר צפונה, לשגרה הטכניונית היומיומית.
בחודש שעבר מאז הספקתי לדבר עם לא מעט חברים מהמשלחת ואפילו לעזור בארגון מפגש של הקבוצה שלנו. חשבנו בהתחלה שלא יבואו יותר מ-15-20 אנשים, בכל זאת לימודים, מבחנים ולא כולם גרים ולומדים בחיפה, אבל קרוב ל-30 אנשים הגיעו והיה מעולה. מדי פעם עולות לי מחשבות וזיכרונות משם (הפוסטים האלו היו גם בשביל זה) ולאט לאט אני מגלה עוד סיפורים אישיים, כמו שסבא שלי ז"ל נלחם בצבא הפולני נגד הרוסים ונפל בשבי ואת כל המלחמה הוא העביר במחנה עבודה בסיביר בזמן שכל משפחתו נשלחה לטרבלינקה, או שסבתא שלי תבדל"א איבדה את אביה ושני אחיה בטבח ביאסי (רומניה), ופתאום הבנתי שהיא ניצולת שואה וכל המסע שוב קיבל זווית אישית מאוד.
לא קיבלתי מענה לשאלות שאיתן יצאתי למסע, השכל עדיין לא מסוגל לתפוס את מה שקרה, אבל עכשיו הכל נראה הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר מציאותי. זה גרם לי להבין ולהעריך הרבה יותר את המדינה שלי ואת החשיבות שלה, ולהיות גאה בה. זה גם גורם לחשוב לאיזה תהומות אפשר להגיע בגלל שנאה עיוורת. החוויות נצרבו להן עמוק בפנים, וגם אם השגרה מטשטשת חלק מהזיכרונות, הם עדיין בפנים ויצאו מתישהו. ימים יגידו מה באמת לקחתי מהמסע הזה.

[האור בקצה - אריק איינשטיין]

-סוף-

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא