אוגי דה ז’וו

19 7/2009		דה ז’וו
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

ושוב שבת בבוקר, ושוב הודעה קצרה על מוות, ושוב סידורים של איך להגיע ומה עושים, ולכתוב מייל (למרות שהפעם רק ייעצתי מה לכתוב), ושוב ללכת לישון ולדעת שמחר צריך לנסוע למרכז לכמה שעות להלוויה.
אבא של אחד מהנציגים בוועד נפטר ביום שישי. עוד לא הספקתי לדבר איתו, לשאול מה קורה איתו. לא שאפשר לשאול ולהבין מישהו במצב הזה. הוא בן אדם טוב, חבר, אחד שבאמת אפשר לסמוך עליו שייתן יד, שייקח על עצמו דברים ויעשה אותם על הצד הטוב ביותר. לא יצא לי להיתקל בהרבה אנשים כאלו. אני לא יודע אפילו איך אני יכול לעזור לו עכשיו.
אז מחר צריך לקום בבוקר, לנסות ללמוד קצת (לא שיהיה לי יותר מדי ראש לזה, בדיוק כמו היום), ואז לנסוע דרומה, ואז שוב לחזור לשגרה הזו של המבחנים. לך תלמד ככה.

לא יודע מה קורה מסביבי השנה, יותר מדי מוות. ואולי הדבר שהכי לא מובן לי שמכל הסיפורים האלו, ההלוויה היחידה שלא הלכתי אליה היא זו שהכי אישית, שהכי קרובה אליי.

לא רציתי שזה יהיה הפוסט ה-500 שלי, אבל ככה יצא. שה-500 פוסטים הבאים יהיו הרבה יותר טובים.

3 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של suki da yo ב-19/7/2009 15:26
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא