אוגי שחמט

18 10/2009		שחמט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, שחרור קיטור

החיים, אם מסתכלים עליהם בצורה מסוימת, יכולים להיות דומים מאוד למשחק שחמט. אני יכול להיות חייל פשוט שמנסה לנווט את דרכו בלוח המשחק הענקי, נזהר מכל מיני כלים אחרים שרוצים לסלק אותי מהדרך ומשתייך ל"צבא" מסוים. בניגוד למשחק הרגיל, את הדרך שלי אני רוצה לעשות עם כלי מהצבע האחר, שיתלווה (או יותר מדויק - תתלווה) אליי בצעדים שאני עושה, ושגם תמשוך אותי לכיוונים נוספים. אני לא מחפש לי צריחות, אלו ילכו תמיד ישר ולא יהיו מוכנות לסטות מהדרך שלהן במילימטר בכל צעד. גם הרצות הן לא אופציה, כי הן תמיד נעות יותר מדי מהר בשבילך מצד אחד של הלוח לצד השני ועוד מהילדות לימדו אותנו שלא כדאי לסמוך על אלכסונים. על הפרשות אין בכלל מה לדבר, על כל צעד אחד שלהן הן מיד משנות כיוון כך שזה מבלבל ולא מובן ולך תסתדר עם אחת כזאת. ויש את המלכות, שהן ללא ספק out of my league, נישאות ומורמות, עושות בלוח כבשלהן. לא, הן לא בשבילי. אני מחפש לי רגלית פשוטה כמוני, שגם רוצה להבין את כללי המשחק, שיהיה אפשר ללכת איתה בצעדים מדודים ומוגדרים אבל גם שתהיה אחת כזאת שאני ארצה לקחת עד סוף הלוח בשביל להפוך אותה למלכה בשבילי.

הבעיה היא שאיכשהו אני תמיד מוצא את עצמי מבולבל, לא לגמרי תופס את החוקים של המשחק ולאן כל אחד הולך. לא ברור לאן מתקדמים ומה עושים, וגם אם תחשוב שאתה עושה הכל נכון, אתה לא יכול לצפות מה הצד השני יעשה. הוא פתאום ירצה ללכת לכיוון שונה, בכלל לא כזה שחשבת, או שהוא יעלם לך בלי שתבין למה או מה קרה ואתה לא תבין מה לא עשית בסדר הפעם, איך גרמת לעוד סיפור להתפקשש עוד לפני שהוא התחיל, לפני שהייתה בכלל הזדמנות לעשות צעד משותף אחד. כאן טמונה כל הבעיה ובגלל אני מרגיש שאני תקוע, ממוסמר לאותה נקודה ולא מצליח לזוז ממנה, לקחת את עצמי לכיוון אחרים. תמיד חסר לי הצעד הזה, ולא משנה מה אני עושה או מנסה, זו תמיד הבעיה, גם אם הדרך די ברורה אחר כך (רק שאי אפשר להגיע אליה). זה כבר מרגיש כאילו יש עליי סוג של קללה, כי עד שאני מצליח להגיע למצב שיש צד שני, משהו לא עובד שם וזה מעצבן, מתסכל ובעיקר מייאש, וגורם לרצות לזרוק את כל החלומות הקטנים הצידה. איכשהו, רק בשביל להדגיש את הניגודיות הגדולה בין המצב שלי לשאר העולם ולהגביר את התסכול, תמיד כשנסגר אצלי סיפור כזה עוד לפני שהוא בעצם התחיל, אצל מישהו בסביבה שלי מתחיל סיפור משלו, רק שאצלו הוא באמת מתחיל ומתקדם לאן שהוא, בדיוק כמו שאני רציתי לעצמי ואני פשוט לא מבין איך זה יכול להיות. בזמן שמסביבי יש כבר כאלו שמתכננים חיים שלמים ביחד, אני לא מבין איך לעשות צעד התחלתי אחד קטן.

אני באמת שלא יודע כבר מה לעשות. לא משנה כמה חברים יש, ולא משנה כמה הם קרובים וטובים, תמיד יהיה משהו חסר. תהיה חסרה קירבה מסוימת, אינטימיות מיוחדת, הרגשה שמישהו רוצה להיות איתי, רוצה אותי, משהו שאי אפשר להשיג עם חברים. כבר הרבה זמן שאני לא מצליח ליצור אפילו משהו פשוט שיספיק כדי לקיים שיחה, וכל עוד לא רוצים אפילו את זה, אני לא יכול להתקדם, ואני גם לא יכול לרדוף אחרי הצד השני כי יש גבול לפתטיות. אין לי יותר מדי מה לעשות, רק לנסות ולהתקדם הלאה, לנסות ללמוד מהטעויות הקטנות שאני עושה שמצליחות להחריב כל ניסיון בשביל שאולי זה יקרה מתישהו, למרות שכל פעם מחדש זה יותר מייאש ומוציא את החשק לנסות ולשחק שוב.

(התגובות נשארות פתוחות, אבל רק למי שיש משהו חכם להגיד. אין סיבה להכניס תגובה חסרת טעם בסגנון של יהיה בסדר)

8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מונה היקרה ב-28/10/2009 17:43
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא