אוגי בדרך הביתה

15 11/2009		בדרך הביתה
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

אחרי שלושה שבועות, תמיד יש את הרצון הזה לשנות אווירה, להחליף ולו ליום אחד את החדר הקטן עם הנוף למפרץ בחדר אחר, החדר הישן שלי שכבר לא שלי, לחזור לאווירה של בית. גם אם זה ביום שישי בבוקר, עדיין יש בזה משהו טיפה מרגש לארוז תיק ולסחוב דברים לכיוון האוטובוס שייקח אותי לתל אביב, ומשם עוד אוטובוס אחד עד לשכונה. דרך של שעתיים וחצי עד שלוש שעות עם הנופים של כביש החוף (אין קטע יותר יפה מהקטע בין חיפה ועתלית), אני עם מוזיקה באוזניים והרבה מחשבות מכל השבוע שנשארות מאחור בחיפה.

לא פשוט להגיע הביתה. הבית בשנה חמישית הוא לא כמו הבית בשנה ראשונה. אני פחות מגיע, מוצא יותר תירוצים להישאר בסופי שבוע בחיפה (לימודים, חברים שמארגנים דברים בדיוק בחמישי, שישי או שבת) וגם תמיד יש את העניין עם הבית. החדר שלי כבר לא ממש החדר שלי. ההשתלטות של אח שלי עליו כמעט הושלמה, ובשבילי זה רק מקום לישון בו, ככה שאני לא ממש יכול לשבת שם. לקח זמן עד שסידרו לי מחדש מקום נוח לשבת בו, אבל זה עדיין לא זה, עדיין לא השקט שצריך בשביל לשבת ולעשות שיעורים, ללמוד כמו שצריך. זה לא מה שיש לי בחדר בחיפה.

כשמגיעים פעם בשבועיים שלושה, נכנסים למנטאליות אחרת ממה שאני רגיל. הבית מתנהל בצורה שלו בזמן שאני לא שם ואין לי מושג איזה ריבים היו ואיזה הסכמים האחים שלי עשו. לפעמים יש תחושה שמחכים שאני אגיע כדי שיהיה מישהו שייקח מהם חלק מהמטלות שיש לעשות בבית, אבל אני בסך הכל מגיע עייף ורוצה לנוח אחרי הדרך הארוכה ולנסות להתרכז בשיעורים שלי. בצורה הזו העצבים יוצאים די מהר, פורצות מריבות, וחצי שעה אחרי שאני מגיע הביתה כבר מישהו מסנן "חבל שבאת הביתה", ואז כבר עולות המחשבות הראשונות של למה אני צריך את כל זה, למה אני מרגיש סוג של צורך לארוז כל פעם את התיק ולנסוע דרומה ליום-יומיים, רק בשביל לריב ולהרגיש זר. אני בסך הכל רוצה שקט ותחושת חמימות שקצת חסרה בדירה הריקה בשבתות בצפון.

אז חוזרים לנוהל שבת מקוצרת, ובמקום לקום ממש מוקדם ביום ראשון, מגיעים לצחנה המרכזית כבר לאוטובוס הראשון של מוצאי שבת שמגיע עד למעלה ההר. אין כוח להישאר יותר, והחדר האינטימי והפרטי שלי נראה הרבה יותר מושך וחמים. באוטובוס אני פוגש מישהי מהאגודה, שבדיוק כמוני חוזרת מסוף שבוע בבית. היא עדיין בשלב של לחזור כל שבוע, להחליף אווירה באווירה, לחזור לכמה ימים להיות תלויה באחרים במקום העצמאות של החיים בצפון. פעם גם אני הייתי ככה, עכשיו רוב החיים שלי בצפון והבית נראה פחות בית. פול יאנג שר פעם שהבית זה המקום שבו אתה מניח את הראש, ואולי הנסיעה שלי צפונה, היא היא הדרך הביתה.

[בדרך הביתה – רונה קינן]
צריך הרבה כשרון לקחת שיר שאני אוהב ולעשות אותו הרבה טוב יותר. היום אני הולך לראות אותה מופיעה :)

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/11/2009 11:11
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא