אוגי Oggi vs. The World

9 10/2010		Oggi vs. The World
		תגיות: אהבה ויחסים

תמיד יגיע הרגע הזה שיתקע אותך, שלא תדע מה לעשות. דווקא ברגע הזה אתה מרגיש שכאילו כל העולם מסתכל עליך, מחכה שסוף סוף תעשה את המעשה הנכון, הבחירה הנכונה, ותזיז את הדברים בכיוון שבו הם באמת אמורים לזוז. אבל אז הכל מתאבן, הגוש הזה נתקע בגרון ומצטרף למחסום הפנימי שמונע ממך לעשות את מה שהיית צריך לעשות לפני מספיק שנים.

זה קורה כל פעם ולא משנה אם זה אחד על אחד או שיש עוד מישהו בסביבה. גם לא משנה מה עושים ביחד. תמיד התחושה בסוף תהיה זהה וכמו דה ז'וו אחד ארוך כל פעם מחדש, אפילו אם עברה שנה מאז הפעם הקודמת. יושבים בבית קפה, הולכים לסרט או סתם מסתובבים ומקשקשים, והזמן הארוך שמכירים רק מאפשר לשני הטיפוסים המופנמים קצת יותר להיפתח ולדבר בלי להפסיק. המופנות שלה מזכירה לך את זו שהייתה לך פעם, מזמן מזמן, עוד לפני שהחלטת לקחת את עצמך בידיים ולעשות משהו, אבל אצלה זה הרבה יותר עמוק, מורכב ובעייתי, ונדמה לך שאם רק תיתן לה יד, תוכל למשוך אותה ולהרים אותה. אתה מנסה לעשות את זה אבל זה יוצא לך רק בקטנה, בטח לא משהו שיכול לעזור בטווח ארוך. יש לה חששות ופחדים מכל כך הרבה דברים עד שנדמה לך שכל מה שהיא צריכה זה מישהי שיניח לה יד על הכתף, ייתן לה רשת ביטחון ויעזור לה להתפתח ככה, אבל זה לא יכול לקרות כמו שזה קורה עכשיו. זה צריך להיות משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר פתוח, הרבה מעבר לידידות. קרבה אינטימית אמיתית, הרבה מעבר למה שיש עכשיו.

רק שכאן טמונים רגשי הפחד שלך, והם עמוקים ומושרשים ועדיין לא הצלחת לעקור אותם. אפשר לעמוד ולדבר מול קבוצה של אנשים בלי בעיה (וזו יכולה להיות קבוצה של 15 או אולם מלא ב-300 איש), לדרוש ולשנות דברים, לדבר בראיונות עבודה בצורה נינוחה ומשכנעת ואפילו לצלוח דינמיקה קבוצתית בלי בעיה ולהתקבל לעבודה מוצלחת, אבל את זה אתה עדיין לא יכול לעשות. עדיין טבועה לך בתוך הראש אותה הרגשה מלפני 4 שנים, כשעמדת מולה והברכיים באמת רעדו, ושאלת אותה אם היא רוצה והיא סירבה וברחה. מאז זה חוזר בגלים, כל פעם שנפגשים. זה קורה לעיתים רחוקות (בעיית מרחק פיזי), אבל כשזה קורה החיבור הוא טוב וממש טוב עד שמגיעים שוב לרגע שכל אחד פונה לדרכו ונשארת תחושת ההחמצה הזו, שאולי היה אפשר לעשות את זה אחרת, שאולי אפשר לעשות את זה טוב יותר ככה ששנינו נרוויח מזה. זה נשאר בפנים כמה ימים עד שהשיגרה משתלטת וזה נשכח, עד לפגישה הבאה (כי קשה מאוד להגיד לא, במיוחד כשאין אלטרנטיבות טובות).

והיה גם סרט, כמו שהכותרת מרמזת. זה אחלה סרט להעביר איתו את הזמן והגימיק של משחקי הווידאו משעשע לרוב אבל חסר לו המון המון בשר ויש בו המון חורי עלילה. נראה כאילו הדגישו בו משהו אחד ושכחו עוד דברים, וחבל כי יש שם הרבה פוטנציאל.

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-14/10/2010 18:44
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא