גם המציאות זקוקה להבנה

14 1/2012		7 - עבודה עברית
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, רבוטה, יוצא אל האור

15 וחצי חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד בעבודה של הגדולים. עבודה אמיתית, עם רכב ליסינג וקרן השתלמות וביטוח בריאות וחדר אוכל ושעות נוספות גלובליות וטיסות לחו"ל (בינתיים הייתה רק אחת, 4 שבועות ליד טורונטו) ועוד הרבה מילים של גדולים. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-3 חלקים, בדיוק כמו מספר הפרויקטים שבהם הייתי.

התקופה הראשונה נמשכה חצי שנה והיא כללה את ההכשרה הראשונית ולא מעט פיתוח והבנה ראשונית של המערכת שעליה אני עובד. זו הייתה תקופה די מהנה, כי היה בה לא מעט פיתוח וניסיונות להבין בדיוק מה אני עושה. לא היה הרבה לחץ והכל זרם בצורה חלקה, במיוחד כשהיו איתי החברים שהתחילו לעבוד ביחד איתי. אחרי חצי שנה בחברה קרא לי מנהל הפרויקט והודיע לי שבגלל ששלב הפיתוח הסתיים, יש קצת קיצוצים בצוות ולכן מעבירים אותי (ורק אותי) לפרויקט אחר. בעוד בפרויקט הראשון שעליו עבדתי נכנסו לשלבי הבדיקות של הקוד (ובגלל זה מי שנשאר שם יכול היה להבין הרבה יותר טוב את המערכת), אני עברתי לפרויקט שנמצא כבר בשלב הסופי של הבדיקות שמתבצעות אצל הלקוח. חודש מאז שעברתי פרויקט כבר נשלחתי לאתר של הלקוח מעבר לאוקיינוס בניסיון להפגין את הידע שרכשתי. לצערי, זה היה רחוק ממספיק והתסכול הגובר בשילוב העובדה שהייתי די לבד שם ורחוק מהכל יחד עם שעות עבודה ארוכות (לפחות פעם ביומיים עד 23:00 בלילה) התישו אותי מאוד. כשחזרתי, העניינים התנהלו בעצלתיים, כיאה לפרויקט שלא היה ברור מה הולך להיות איתו. מדי פעם שלחו אותי לסתום חורים בפרויקטים אחרים לתקופות קצרות ובשאר הזמן ניסו לתת לי עוד ועוד ידע, כמה שרק היה אפשר.

התקופה השלישית התחילה בתחילת ספטמבר האחרון. נכנס פרויקט חדש, ואני יחד עם עוד מישהו מהפרויקט הקודם עברנו אליו. הפעם הייתי כבר אחד מהוותיקים שאמור להיות לו קצת ידע להתחיל להניע את הגלגלים והפיתוח. זה רק התגבר כשקיבלנו לפרויקט שלושה עובדים חדשים לגמרי מהניילון, בדיוק כמו שאני הייתי שנה לפניהם. ההתחלה הייתה רגועה ושקטה, הצלחתי לתת לחדשים קצת קרש קפיצה להתחיל להבין מה הם עושים כשבמקביל התחלתי לכתוב תוכניות פיתוח בעצמי לראשונה (אבל כמעט ולא לפתח). לאט לאט עומס העבודה התחיל לעלות ולעלות ודברים התחילו להסתבך. דברים שנראו טריוויאליים הפכו למסובכים יותר, והזמן שהוקצב לכל משימה אזל במהירות, כשההערכות המקוריות היו רחוקות ממה שזה לקח בפועל. זה היה רק המצב אצלי אלא אצל כולם, אבל איפשהו נדמה לי שאני זה שנתתי הרבה יותר מאמצים כדי לנסות לסיים את הכל בזמן. מאז אמצע אוקטובר כמות שעות העבודה השבועיות שלי כמעט ולא יורדות מ-50 (פעמיים ירדתי מ-50, ובשתי הפעמים זה היה 49 שעות עבודה בשבוע) וזה בעיקר מתבטא בימי עבודה שמתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים מאוחר בערב. התרגלתי להגיע לעבודה כל יום בשמונה בבוקר כי תמיד הייתי טיפוס של בוקר וזה גם איפשר לי לברוח הביתה כבר ב-17:00 (היו כאלו שפתחו עיניים על זה), אבל בשבועות האחרונים זה הפך לממש נדיר שאני אצא בשעה הזו. זה יכול להגיע לימי עבודה של 12 שעות ויותר, שאחריהן עוד מצפה לי נסיעה הביתה וחיפושי חניה מתישים לא פחות (כן, אני יודע, אני בחרתי לגור כאן). כשאני מגיע הביתה כבר אין לי כוח לכלום, רק לקרוס על המיטה, לחכות שעה שהמים יתחממו (בקיץ זה לוקח פחות), לאכול משהו קטן וללכת לישון. בשבועות האחרונים, אני מנסה בכוח לדחוף איזה אימון גופני כדי לשמור על הדיאטה ולנסות להמשיך ולרדת במשקל (ירדתי 7-8 ק"ג מאז אוגוסט אבל זה נעצר לאחרונה) וזה מביא אותי לרכיבה על אופניים ברחבי העיר כשהטמפרטורה בחוץ משחקת בין החד לדו ספרתי. פעמיים כבר תפסה אותי סערה באמצע הרכיבה ותמיד בנקודות מספיק רחוקות מהבית ונטולות מקום מסתור (לפחות צריך להסתכל על הצד החיובי – זה חסך לי מקלחת אחר כך). על חיי חברה אין בכלל מה לדבר. אני חוזר הביתה מותש בסוף יום עבודה ואין כוח לעשות כלום, וסוף השבוע מוקדש בעיקר למנוחה וטעינת מצברים,יחד עם השלמת שעות שינה הכרחיות. זה כמובן בלי לדבר על החברים שלי שמתפרשים במספיק מקומות בארץ ולכל אחד מהם יש את החיים שלו ולא תמיד הם זוכרים שגם אני קיים. על לנסות להכיר מישהי חדשה אין בכלל מה לדבר. הפרידה מהאקסית באה בדיוק עם תחילת הפרויקט ולקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי אבל מאז לא ממש עשיתי משהו בעניין. חוסר בזמן, עייפות, רצון מופגן להתרחק מהמחשב כשאני מגיע הביתה ועוד שפע של תירוצים תלושים יכולים להסביר למה לא עשיתי כלום. עד שכבר ניסיתי לעשות משהו, נפלתי על מישהי שיש לה עוד פחות זמן ממני וברגע שהבנתי שאין לה בכלל זמן להיפגש (אחרי שהשיחות אונליין אכלו לי לא מעט זמן שינה), העניינים התקררו במהירות. השחיקה בעבודה (החסרתי רק יום אחד, וגם הוא בגלל מחלה) מתחילה לאט לאט לתת את אותותיה ולא רק הקור מקשה עליי לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר.

אבל לא הכל כל כך גרוע. אני לומד המון לשם שינוי, ומבין הרבה יותר מה אמורים לעשות. אני מקבל הרבה אחריות על כל מיני דברים ומרגיש שאני באמת מתפתח. זה חשוב לקראת ההמשך, כשהבדיקות יתחילו להיות הרבה יותר מעמיקות, בין אם הם יתקיימו בארץ או אצל הלקוח בשיקגו ואז אני אוכל לתת פתרונות יעילים בעצמי ולא להיות תלוי באחרים, ואולי לשם שינוי גם ליהנות מהנסיעה הזו. אני עוד אצטרך לעשות הרבה חושבים במהלך השנה הקרובה, אם כל מה שקורה מסביב ימשיך ועד כמה זה יהיה שווה את זה, מבחינה מקצועית, כלכלית ואישית. אני עדיין לא יודע עד כמה אני באמת מתקדם מבחינת הידע שאני צובר שיכול לקדם אותי בין אם במקום שבו אני נמצא ובמקומות אחרים, ואני לא יודע עד כמה באמת אני משתכר בהתאם. בגלל החוזה שלי, את הכסף על חלק מהשעות הנוספות שאני עושה אני אקבל רק עוד כמה חודשים (בגלל השעות הנוספות הגלובליות) ועדיין לא הגעתי למצב שבו אני יכול לראות שאני מתחיל באמת לחסוך כסף לקראת העתיד, למרות שבחודש האחרון הצלחתי לראשונה לחסוך סכום לא מבוטל (שיתקזז כבר החודש בגלל טיפולי שיניים שנוחתים עליי לאחרונה). כמובן שמעל הכל צריכה להיות ההרגשה הפנימית שלי וכמה אני נשחק ומתעייף. הייתי לוקח יום חופש אם הייתה לי סיבה מספיק טובה לנצל אותו ולא רק להישאר בבית או לרכב עוד קצת על האופניים ברחבי העיר. צריך לראות לאן הכל מתפתח ורק אחרי זה להתחיל להחליט החלטות. יהיה טוב, בינתיים אני לא כל כך דואג.

4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של אוגי ב-19/1/2012 20:53
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא