זה היכה בי חזק כשהסתובבתי לחפש חניה, בעוד סיבוב מלא תקווה למצוא מקום ממש ממול ולהסתפק בסוף באחד קצת יותר רחוק באחד הרחובות הצרים הסובבים. זה היכה בי אבל למעשה זה כנראה כבר היה ברור מזה תקופה מאוד ארוכה, ואפילו אמרתי את זה בקול רם אבל היה אולי היה משהו קטן שקינן בי וניסה לקשור אותי לרחובות הצפופים האלו. איכשהו דווקא עכשיו, כשעשיתי פעולה פשוטה שבוצעה כל כך הרבה בשנתיים שקדמו לתקופה הזו, הבנתי שזה כנראה כבר ממש לא בשבילי, שהמשכתי הלאה.

תמיד אני אומר שחזרתי לגור בתל אביב, כאילו להביע שלמרות שהמשפחה היגרה מהעיר קצת אחרי שהתחלתי את כיתה א', הזכרונות מאלנבי המפויח ומדיזינגוף ההומה שנטמעו בי מסוף שנות השמונים עדיין מפעפעים בי. כשמצאתי עבודה יכולתי לבחור אחרת, אבל העדפתי לשלם קצת יותר ולנסות ולחיות את החלום הזה. איכשהו קיוויתי שהעיר הזאת תיתן לי הרבה דברים שהיו חסרים לי ושקרבה לחברים מסוימים תעזור לי לקדם קצת את החיים שלי למקומות שרציתי בהם. המציאות טפחה לי על הפנים, יחד עם השעות הארוכות בעבודה. קשה לחשוב שדברים שמקודדים לי עמוק ב-DNA יכולים להשתנות, אפילו אם מדובר בתקופה של חודשים. בסופו של דבר, לא הפכתי לחיית מסיבות שרצה מפאב לבר, ממסיבה למועדון. אני בסך הכל בחור ביישן שרק חיפש לו אהבה ולא ממש ידע איך לעשות את זה בעיר הגדולה. אז קברתי את עצמי בעבודה וחזרתי כל ערב אל חיפושי החניה המתמידים ואל הקירות וקורת הגג שקראתי להם בית. פעם עוד קראתי להם בית, היום אני מבין שמשהו חסר בהם. עד כמה שהמקום שלי מבחינת הסדר שלו (וכמובן השכ"ד המוגזם, אך סביר כי בכל זאת זו תל אביב), חסרה בו נשמה מסוימת שרק כיבתה בי משהו ושדאגה לדכא אותי ולגרום לי להתכנס באותם הקירות. קרוב ככל שהייתי לאנשים, נותרתי במקום שלי, סגור ודי מנותק, ובעצם בלי הרבה שינוי בחיים ממה שהיה קודם. הבעיה הייתה שהייתי שבוי במעגל הזה, בלי יכולת לצאת ממנו ולשנות משהו, אולי חוץ מההבטחה לעצמי שהשנה השלישית תהיה האחרונה בחוזה ואחריה אני אצא לחפש לי משהו אחר (בלי באמת תקווה לשינוי גדול יותר).

ואז היא הגיעה. האמת היא שהיא הסתובבה מסביבי כבר תקופה ארוכה והיו שפע של סיבות, נסיבות ותירוצים למה לא, ולא רק אצלי. זה היה משהו שהיה צריך להבשיל ולהתבשל עד מידה מסוימת ובסופו של דבר הייתי גם צריך נבוט בראש שיגיד לי שיכול להיות שיש כאן משהו שונה, שלא הכרתי בעבר ושרק מחכה להתחיל ולהתפתח. לקח לי זמן (אפילו יותר מדי זמן) עד שזה באמת חלחל פנימה והפנמתי את זה, ומאז הכל השתנה. לא רק שהכל להשתנה, זה התפתח בקצב מהיר מאוד, אבל כזה שאף אחד משנינו לא רצה לעצור לרגע ולחשוב טיפה. כל מה שרצינו היה פשוט להמשיך וליהנות מהרגע ולא לחשוב על שום דבר אחר. וככה מצאתי את עצמי יותר ויותר איתה, יותר ויותר אצלה וההגדרה של המילה בית קיבלה משמעות אחרת, אמיתית יותר. בית זה מקום שבו מקבלים אותך בסוף יום עבודה ארוך עם חיוך וחיבוק גדול ועם שני גושי פרווה גדולים שרק שמחים לקבל אותי הביתה, קופצים עליי, מלקקים אותי, מחכים לשחק קצת איתי ושאני אתן להם ארוחת ערב ואחר כך פשוט באים ומניחים עליי ראש ונרדמים. זה מקום שאני מעדיף להיות בו גם אם היא לא נמצאת בו רק בגלל ההרגשה הזו של הקירבה המחבקת והעוטפת (והנובחת), וזה עדיף על פני קירות לבנים שהבדידות הישנה זועקת מהם כל פעם שאני מגיע אליהם.

אני עדיין מגיע אל אותם קירות בודדים. הבית האמיתי קטן מלהכיל את ארבעתינו ולכן חלק מהדברים שלי עדיין נמצאים בדירה הישנה, זו שאנחנו קוראים לה צימר בלב העיר הגדולה. לשנינו ברור שזה זמני ובקרוב נמצא משהו יותר טוב לכולנו ובינתיים אנחנו מנסים להפיק את המקסימום מהמצב הזה. אני לא יודע להגיד עד כמה אנחנו עושים או לא עושים בחוכמה אבל דבר אחד ברור לי, שפשוט טוב לי. במקום שבו מעירים אותך עם ליקוקים כדי לצאת החוצה, שבו אתה מכין שני קפה של בוקר לפני שתנסה להעיר מבט זועף שמתחלף מהר בחיוך, שמלא בריחות של בישולים טובים ופינוק לעת ערב, זה המקום שאליו אני רוצה לחזור כל יום. זה הבית.