הרבה זמן לא כתבתי כאן. כמעט שבועיים. לא בדיוק מחסום כתיבה, אולי סתם אי רצון לכתוב, או שזה נראה לי פחות חשוב באותו הרגע, או שרגע שהחץ עשה דרכו לכיוון האייקון של הוורד הדהד צליל של או-אוו באוזניים, ואז צריך להיות מנומס ולענות (אני עכשיו בלתי נראה, בשביל לכתוב בשקט). אז זהו, עכשיו צריך לכתוב. למה? באמת שאלה טובה (ואני צריך לחשוב על תשובה טובה).

אז בעבודה הכל בסדר, אם כי מעייף מאוד. חופש שהיה אמור להיות לי ביום שני בוטל (אחרי שאמרתי לא פעמיים בשבוע שעבר, היה קשה לי להגיד עוד פעם וחוץ מזה אני צריך כסף), מה שיוצר שבוע עבודה עמוס במיוחד בגלל כנס של כימאים מוזרים שמסתובבים ומדברים על מולקולות כל היום (גם בארוחות בוקר). המשכורת של החודש הקודם נכנסה לבנק אחרי שהסתבכתי עם הפוקוס ברחובות של אזור סוף אלנבי רק בשביל לגלות שבשביל 3000 עגול היה חסר רק איזה שרת אחד ירוק. מבחינת האוניברסיטה, השלמתי השבוע הרשמה ל-3 שהיו על הכוונת שלי ואני מחכה עכשיו להחלטות שיגיעו בשביל להחליט מה הלאה. בשבוע הבא אני חוזר לחיפה בשביל לראות את הטכניון מבפנים ולתצפת על הבסיס מילואים שלי ולהעלות זיכרונות (ואולי להיתקל במישהו מהטייסת ולתת לו מכות. למה? ככה).

אם כבר זיכרונות מהעבר, בשבוע שעבר חזרתי לתיכון שלי, כנראה בפעם האחרונה, בשביל להחתים את הצילומים של תעודת הבגרות שלי בחותמת של נאמן למקור. אין הרבה זיכרונות טובים מהמקום הזה. כבר בכניסה (השומר היה עסוק בלריב עם תלמידים ולא בדק אותי) עלו הזיכרונות שהדחקתי במשך השנים שעברו מאז שסיימתי והעדפתי להשאיר את העבר מאחור, רחוק ממני. לא אהבתי את הימים בתיכון, את האנשים הצבועים בכיתה. אני מנסה לשחזר לי בראש איפה אני טעיתי, איפה אני גרמתי לכל הדברים האלה להיות כמו שהם היו ולא מצליח למצוא סיבה טובה. אולי זה באמת לא אני, ואולי כן. מה שאני יודע שכשהתגייסתי לצבא מחקתי כמעט הכל ויצאתי לדרך חדשה, טובה יותר. התקופה ההיא לימדה אותי איך להתייחס לאנשים ואת מי לבחור בתור חברים. לפחות בזה הצלחתי.

פוסט קצר ותמציתי. אולי באמת יש מחסום כתיבה. אולי יש חומה שחוסמת ולא נותנת להיפתח. יש למישהו פטיש?