"2 ארוחות במלון, ואני מנסה להבין איך אתה עוד סובל את העבודה שלך?!"

הודעת SMS קצרה, שחור על גבי ירוק של צג פלאפון בסוף המשמרת. גם אני שאלתי את השאלה הזאת את עצמי ולקח לי כמה זמן לחשוב על תשובה מתאימה. אז איך באמת אני עדיין סובל את העבודה שלי?

אז זהו, שאני כבר לא ממש סובל את העבודה שלי. אם בהתחלה זה היה התלהבות קלה מהמשכורת שנראתה לי גבוהה יחסית (בהשוואה למשכורת צבאית כל דבר גבוה), אז גם זה דעך מהר. האנשים הטובים נעלמו ובמקומם יש כמה צנוניות חדשות שעוד לא ממש התחברתי אליהם. אם בהתחלה הכל היה חדש וחווייתי, אז עכשיו יש שיגרה מעיקה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום אחרי יום. מספיק לי להסתכל על הגרף בדף הסטטיסטיקה שלי ולראות את הצניחה בכמות הפוסטים מאז נובמבר, כי אי אפשר לכתוב על אותו דבר כל הזמן. ובכל זאת אני ממשיך. למה?

התשובה נמצאת למעלה, בראש הפוסט. זה כבר כוח של המשכיות, של להשיג את המטרה שבשבילה התחלתי את כל העסק הזה. מספר המשמרות שרץ כבר פרץ את מחסום ה-100 והכמות שנשארה קרובה מאוד למספר הימים שרשומים לי בסוף כל חודש בתלוש. אם הגעתי ל-107 (נכון להיום), אז למה להפסיק עכשיו. למה להרים ידיים כשהמענק הלא קטן נמצא במרחק נגיעה? וחוץ מזה, התכנונים שלי לשנה הבאה מונעים ממני למצוא משהו עם שכר יותר גבוה. מי ייקח בן אדם שמתכנן לנסוע בקיץ (עדיין בגדר חלום, עוד לא רואה את זה קורם עור וגידים) ולהתחיל ללמוד אחרי החגים? אז נכון שאני לא נהנה כמו פעם, נכון שנמאס לי לקום בבוקר ולראות חושך בחוץ (אם כי בימים האחרונים השמש מאירה מוקדם יותר) ויש פחות סיפוק מכל העסק, אבל עדיין יש לי מה לעשות עם עצמי ביום יום ובמקום לשבת בבית ולתת למענק להיכנס בעצמו פנימה לבד, אני עובד בשבילו קשה, ככה שבמקום 7400, יהיו לי בסוף משהו כמו 30 אלף...

אותה אחת ששלחה לי את ההודעה למעלה בילתה את סוף השבוע האחרון שלה באילת. אי אפשר להשוות בין הטירוף של אילת לתל אביב. אילת היא עיר ישראלית טיפוסית, שכל עמך מתנחל בה בתקופות השונות של השנה. תל אביב שונה. אומנם בסופי שבוע אנחנו "זוכים" לפגוש את אותו עמך (בעיקר כאלה שהישראלי המכוער הוא מיס יוניברס לעומתם), אבל בשאר השבוע השפה המדוברת היא לא עברית. עם רוב האורחים אפשר להסתדר עם אנגלית בסיסית (ואז לשמוע אותם דופקים את אחת משתי המילים שהם הצליחו ללמוד בעברית) ויש כאלה שצריך לאלתר איתם. היום, למשל, סבלנו מכמות של ישראלים שבאו לשבתות חתן במלון והחליטו לעשות מה שהם רוצים. למשל להיכנס למסעדה בשביל ארוחת בוקר אחרי שעת הסגירה (במיוחד בשבת אנחנו סוגרים ב-11 במקום ב-10 וחצי) ולדרוש ארוחת בוקר, או פשוט להיכנס ולקחת כלים בשריים לאזורים חלביים, ממש מתחת לאף

של המשגיח התורן. או לתת לילדים שלך לרוץ ולהשתולל בלובי ואחר כך לא להבין איך סטנד שמפנה אורחים לאירועים השונים נופל על הילדה הקטנה שלך ופותח לה את הראש (היא הפילה אותו עליה). ככה זה ישראלים. לא שיש תיירים יותר טובים מהם. אנחנו מחכים לאירים בסוף השבוע הבא, לקראת המשחק ברמת גן.

בשורה התחתונה, אני לא מצטער שהתחלתי לעבוד איפה שאני נמצא עכשיו, ואני מתכוון לסיים את המועדפת. ימים יגידו אם כל זה היה שווה.