אוי, כמה הייתי צריך את היום הזה. כמה הייתי צריך לנוח. לא כתבתי כל השבוע ובצדק. כל יום חזרתי הביתה מותש ועייף, ובלי יכולת להתרכז אפילו בקצת בשביל להתחיל לשפוך את אירועי היום. אני ינסה עכשיו לשפוך את אירועי השבוע האחרון, ואם אני אשכח משהו, אז מצטער. הזיכרון קצת היטשטש בשבוע הזה.

ימים שני ושלישי הוקדשו לכנס אחד גדול עם 600-700 איש. מסביב היינו צריכים כמובן לדאוג לכל הסידורים וההכנות ליום למחרת. הימים האלו עברו בשקט וברגיעה, למרות המספרים הגבוהים, אבל למרות הכל סיימנו לעבוד בשש בערב כל יום. ביום רביעי היה עוד כנס, קטן יותר. ביום רביעי כבר הרגשתי את העייפות הזאת, המעיקה, הכנס הקטן הזה היה כל כך משעמם ורגוע שכמעט נרדמתי בזמן פינוי הצלחות מהשולחנות. אכן, תמונות קשות. התעוררתי לקראת הסוף, כשהיינו צריכים לפנות את כל הלובי למרתף.

כבר ביום שלישי התחילה הנהירה למלון. נכון שלכבוד אויבי ישראל הירוקים קישטו את כל הטיילת, אבל במלון בחרה להתנחל עוד קבוצה לא קטנה של מקסיקנים, שבאו בקבוצה של קרן היסוד. המקסיקנים האלה בחרו להתנחל הרבה זמן בארוחת הבוקר ולבכות שהם רק נחתו מהטיסה והיו חייבים לאכול. רק שזה היה ב-11 בבוקר, חצי שעה אחרי שאנחנו סוגרים את ארוחת הבוקר ושעה וחצי לפני שארוחת הצהריים של הכנס אמורה להתחיל. לא נחמד להעיף אנשים מהמסעדה וגם לקחת להם את הצלחת מהשולחן (גם אם הם לא סיימו לאכול!) אבל היינו חייבים לעשות את זה. מיום רביעי המלון התחיל להתרגש לקראת הנחיתה של הנבחרת האירית במלון. בשני עיתוני הספורט פורסמו תמונות של השף של המלון ביחד עם מנהל מזון ומשקאות (אם ראיתם, זה הגמד הקטן והקירח), של קב"ט המלון והסגן הגודזילה שלו. האוהדים האירים שיש להם הרבה כסף ורצו להיות קרוב לנבחרת שלהם התנחלו במלון וגרמו לאנגלית שלי להיות שימושית, אחרי לא מעט ניסיונות להבין את הצרפתים, מקסיקנים והאיטלקים שלא ממש רוצים לדבר אנגלית. אומנם מסובך להבין את האירים האלו בגלל המבטא הנוראי שלהם, אבל זה עדיף על לדבר בשפת סימנים עם איזו צרפתייה שמנסה להסביר עם הידיים איזה "אקספרסו" היא רוצה (יש בתחנה מרכזית הרבה אקספרסואים לחיפה, ירושלים, אילת...). אחת האורחות החליטה שאחת המלצריות מצוינת דווקא באיטלקית, למרות שהיא עברית לא יודעת הכי טוב, ופחות מזה אנגלית...

ביום חמישי זה כבר נהיה מתקפה. הנהלת ההתאחדות האירית אכלה אצלנו ארוחת בוקר (לנבחרות שלהם נתנו את מסעדת הגורמה ואחד מאולמות האירועים למטה) ויחד איתם עוד עשרות אירים. האירים האלו שותים בעיקר תה, והגענו למצב שכבר לא היינו יכולים להגיש להם תה, כי כל קנקני התה נמצאים על השולחנות וצריך לאלתר להם. ובמהירות. מדי פעם הגנבנו מבט לנסות לראות מתי הנבחרת שלהם מגיעה לאכול ארוחת בוקר וצהריים, בשביל לחזות בפלא. ממש הגניבו אותם פנימה כדי שאף אחד לא יפריע להם לאכול על רקע הים (והמסגד שתקוע בלב תל אביב). בשלב מסוים לא יכולנו להתאפק ונכנסנו פנימה "במקרה" כדי לשזוף את העיניים ברוי קין והחברים שלו. סוסים האירים האלו. נורבגים, רק הרבה יותר מחוספסים. כאלה שלא הייתי רוצה להעליב אותם...

אתמול כבר המצב הגיע להיסטריה. אם ביום חמישי הייתה לנו הפוגה קלה במהלך ארוחת הבוקר, בשישי היה מלא כל הזמן. בגלל ארוחת ערב שישי, היה צריך לפצל את הקבועים לבוקר וערב, וככה היינו צריכים לקבל מלצרים אקסטרות בכמויות. כמעט לכל האקסטרות זו הייתה הפעם הראשונה, מספיק בשביל לחטוף את השוק של החיים מארוחת בוקר מטורפת בכמויות של האנשים, אחר כך להפוך את הכל לארוחת צהריים ולהתכונן למסיבת יום הולדת. פעם ראשונה מזה חודש וחצי-חודשיים שיש אירוע בשישי בצהריים וזה היה חייב ליפול דווקא על אתמול. לא ממש יצא לי להיות נוכח בארוחת הצהריים הזאת כי שלחו אותי עם מלצר חדש להביא שולחנות מלמטה להקים תוספת לארוחת הערב ואחר כך להכין ציוד לבוקר ולעזור לערוך לארוחת הערב הענקית שתוכננה (250 איש!). בגלל כל הבלגן הזה, סיימתי לעבוד רק בשש וחצי כשאני מאוד עייף אבל מרוצה שהצלחתי לסיים את הרצף המטורף הזה שלם.

והיום אני בחופש. לא ממש אכפת לי שהם היו צריכים להסתדר עם 500 אורחים בשבת בבוקר. לי היה חשוב לקום היום מהמיטה ב-9, לשבת ליד המחשב שלי ולראות כמה דברים שהורדתי לעצמי בטל-פרד, ואחר כך לנסוע עם אימא שלי ואח שלי הקטן לנחל אלכסנדר ולהסתובב באחד מהפארקים היפים בארץ, בשבת מקסימה שהייתה בחוץ, לאכול בחוץ אוכל טוב ולחזור הביתה בשביל לכתוב פוסט ולהתיישב כמו כל המדינה (חוץ מ-40 אלף בני מזל) לראות את המשחק מול אירלנד. אז בהצלחה לכולנו ושיהיה  לכם שבוע טוב.