נו, אז התקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון. לא מי יודע ביג דיל. בעצם כן. עכשיו אני יכול להסתכל לכיוון אוקטובר ולדעת מה הולך לקרות איתי. האוניברסיטה נראית מוחשית מתמיד. אומנם באר שבע לא בראש סדר העדיפויות שלי, אבל העובדה שהיא הראשונה שאמרה כן ואפילו לעדיפות הראשונה שלי, נותנת לה מקדמה נוספת. עכשיו צריך לשלוח בקשה למעונות (לזכור לעשות את זה, זה נמרח אצלי כבר חודש) ולחכות. הטכניון? נחיה ונראה.

העבודה מתקדמת לאיטה לקראת פסח ולהשלמת המועדפת. זה היה שבוע די מטורף. אפשר להתחיל לספר עליו ביום שבת האחרון, כשהמנהל לקח אותי בבוקר לשיחת חתך. זה אחד מאותם דברים שהוא מנסה לעשות עכשיו במטרה לא להבריח את המלצרים שלו. הוא ניסה להתעניין מה קורה איתי ואיך אני חושב על העבודה, התגאה (כרגיל) בעצמו ובמלון ("אחד הטובים והיפים בעיר", האמת יש משהו בדבריו) ואז בחר להטיל פצצה: "אני מאוד אהיה שמח אם תישאר כאן עד סוף אוקטובר". כן, הוא יודע שהמועדפת אוטוטו נגמרת אבל פחות יודע שאני לא ממש רוצה למשוך את העבודה יותר מדי, במיוחד לא לתוך הקיץ. השכר נמוך והעבודה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל עד עכשיו המענק המיוחל מכפר על כל העסק, עם תוספת (וירטואלית בינתיים) של קצת יותר מאלף שקל לחודש. מהחודש הבא זה כבר לא יתפוס ואת הרצון להרוויח כמה גרושים בשביל השנה הבאה (וטיול בקיץ?) יחליף רצון לחופש, למנוחה, ובעיקר לאיזה סוג של התאווררות אחרי השגת המטרה שלשמה התחלתי לעבוד. אי אפשר להתנתק ממקום העבודה כל כך בקלות אבל אני יודע שאני לא מתכוון לתת כל כך הרבה בשביל מינימום. הפיתרון שלי הוא לתת אולטימטום אחרי החג: עובד מלון או לא עובד בכלל. עובד מלון מרוויח עוד שקל בשעה (וזה די הרבה, לפחות עוד 200 שקל בחודש, אם לא יותר) וגם מקבל שעות נוספות, שאחרי השבוע האחרון, זה די הרבה כסף.

ביום ראשון הלכנו חבורה של אנשים מהעבודה להוציא את המשכורות מהכוח אדם. הצטרפה אלינו עוד מישהי מחברת הכוח אדם השנייה, שפשוט לא היה לה יותר מדי מה לעשות, אז היא באה איתנו לטיול ברחובות נווה צדק, בין המלון למשרדים בסוף אלנבי. זה היה עוד לפני השרב הגדול של אמצע השבוע, ותל אביב בהקה באור שמש אביבי (וכרגיל, שוב לא הייתה לי מצלמה בשביל זה). בכוח אדם נתנו לי לבחור מתנה לפסח: מיקסר חשמלי קטן, סט לסלט וסט צלחות. בחרתי בסט לסלט, ובבית הוא הועלה לראש הארון במטבח לצבור אבק.

אחר כך הגיעו הכנסים הגדולים. אחד בשני, ושני עוד יותר גדול ברביעי וחמישי. זה נראה כאילו שכחנו איך נראים כנסים במספרים כל כך גדולים ואיך זה להקים ולפרק אותם. כל משמרת הזכירה את החורף, כי היא נגמרה כשהשמש כבר מזמן ירדה לים, רק שהחלפנו שעון בתחילת החודש והשמש שוקעת עכשיו אחרי 7. אם כבר אני קורע את עצמי החודש, אז שלפחות המשכורת שלי תשבור שיאים החודש...

יום שלישי היה היום החופשי שלי. זה גם היה יום של שרב כבד. לקחתי את עצמי בבוקר לחדר כושר ואחרי שעה של שימוש במכשירי העינויים, ירדתי למטה בשביל חצי שעה של שחייה בבריכה. הדרך הביתה כבר הייתה קשה. החום הכבד והדרך בלי צל גרמו לי לקשיים בנשימה, והכלור בעיניים רק הגביר את תחושת הסחרחורת והעייפות שנחתה עליי. אחרי שאכלתי צהריים הלכתי לחדר, גירשתי משם את אח שלי הקטן ועצמתי עיניים לשעתיים. זה התברר כטעות. מאז שאני זוכר את עצמי, אני לא בן אדם שישן בצהריים. יש לזה בטח הרבה סיבות, אבל בעיקר כי זה מפריע לי לישון בלילה. פשוט לא מצליח להירדם, וגם הפעם זה היה המצב. נשכבתי במיטה ב-11 והתהפכתי, ולצד השני, והשלישי והרביעי, וקמתי למחשב בשביל לעייף עוד קצת את העיניים, וניסיתי עוד כל מיני דברים, וכשהשעון מעל למיטה הראה כבר 2 וחצי, הייתי כבר מיואש לגמרי. הפעם הבאה שראיתי את השעון הייתה בסביבות 5, קצת לפני השעה שהייתי צריך לקום בה. לפני שיצאתי מהבית תדלקתי את עצמי בקפה (שנשפך עליי...) ובעבודה הוספתי את כוס התה הקבועה ושרדתי את אחד הימים הארוכים ביותר בעבודה.

ומה עם ההיא? אני עדיין מבולבל, ולא יודע בדיוק מה אני רוצה. אבל כנראה כבר יש איזה כיוון מוגדר. לפחות יש סיבה להיות אופטימי. שבוע טוב.