עוד שבוע הוא יהיה בן 10. אחקטן. מספר עגול. לכבוד זה החלטתי לתת לו חוויה ולקחת אותו לראות משחק כדורגל אמיתי. בשנים האחרונות, מאז שהוא התחיל לפתח לעצמו תודעה, אני מנסה להפוך אותו למכביסט קטן. החדר קושט בצעיפים ובשאר אביזרים, חולצה צהובה נתלתה למעלה ועל הדלת מתנוסס לו פוסטר,
עד עכשיו הוא היה קטן מדי לזה. בגלל זה הוא גילה סימני התנגדות וחוסר עניין. תנו לו פוקימון ויוגי-הו והוא מסתדר יופי. לשבת 90 דקות של משחק כדורגל או 40 דקות משחק כדורסל היה קצת גדול עליו. הקרח התחיל להישבר לפני שנה וחצי. הוא הלך לחוג כדורסל ובחופשת פסח היה להם מחנה אימון. בסוף המחנה החליטו לצ'פר את כל הילדים בכרטיסים למשחק כדורסל. אחרי שכנועים החליטו לוותר על משחק של הפועל חולון והחליפו אותו במשחק פלייאוף של מכבי ת"א בהיכל. באותם ימים המדינה הייתה שטופה בגל הצהוב. זה היה בדיוק אחרי השלשה ההיא של שארפ, ורמת השרון של מיקי הייתה הקורבן הישראלי התורן. זה לא היה כוחות והמשחק נגמר באיזה 30 הפרש, אבל את אף אחד זה לא הטריד. העיניים של הילדים נצצו כשהם ראו את הגיבורים שלהם מול העיניים.
השינוי הגדול בא השנה. הילד ירד למאה לשחק עם החברים שלו כדורגל והלך לשחק אצלם בפלייסטיישן בפיפא והתחיל ללמוד בעצמו על קבוצות אירופאיות. פתאום אני רואה אותו יושב ומסתכל בעיתון ספורט, מחפש לראות מה קורה. גם הוא התלהב כמו כולם באופוריה של הצהובים בתחילת הקיץ כשנחתו השמות המפוצצים. יצא שאימון הבכורה התקיים ממש לא רחוק מהבית, ואחרי כמה שכנועים הוא הסכים ללכת. אז כנראה היה הקליק.
אז אתמול לכבוד היום הולדת שלו החלטתי לקחת אותו למשחק כדורגל, שיראה. כל אוהד כדורגל נורמלי מפנטז על הרגע שבו הוא יעביר את האהדה שלו לדור הצעיר, החוויה של אבא ובן הולכים למגרש כדורגל. אומנם הוא אח שלי, אבל הפער של ה-12 וחצי שנים בינינו נותן תחושה כזאת. אבא שלו לא ממש בעסק, עוקב מראש וגם זה בקושי, ורק בגלל שהבן הגדול שלו בעסק. מאז שהוא עזב את הבית, יש לי איזה תחושה של יותר מאח גדול ששומר.
לכבוד המשחק הוא הוריד את הצעיף שלו מהדלת, שם על הראש כובע צהוב עם הסמל, לבש בגדים בצבעים הנכונים והתרגש מאוד. אני והוא, ביחד עם מקליין שהצטרף אלינו, הגענו לאצטדיון שעה לפני השריקה, תפסנו מקום טוב וחיכינו להתחלה.
כשהמשחק התחיל, עמדנו כמו כולם בשביל לראות. הגמד הקטן טיפס לו על הכיסא בשביל לראות יותר טוב והתבונן. מדי פעם הוא זיהה את השיר שנשמע מכיוון שער 11 וניסה להצטרף. מהצד השני, הקפריסאים שהיו צמודים אלינו עשו הרבה רעש. אני לא יודע אם הוא הבין את המשמעות של שערי חוץ, מי מנצחת ואיך, אבל גם הוא הרגיש את הלחץ שהיה באצטדיון במחצית הראשונה. בדקה ה-63 הגיע מה שחיכינו לו וממש מול העיניים. טעות של השוער היווני ורגל של הקפטן הקפיצו את כל האצטדיון לשמיים. גם הוא קפץ על הכיסא שלו והשתולל משמחה. התקווה והאופוריה שאפשר לעשות זה הורגשה אצל כולם.
התחילה ההארכה. עוד לא הספקנו לנשום ולהירגע מ-90 הדקות, ובא כתום אחד מהצד השני של המגרש, מפרפר את כולם ונועץ כדור ברשת. עוד כמה דקות עוברות ועוד אחד. אנשים מסביב מתחילים להתייאש ולעזוב, אבל הילד ממשיך לעבוד, להסתכל בעיניים הגדולות שלו ולעקוב אחרי מה שקורה. הוא ממשיך לשאול מי זה מי ושואל למה ככה ולמה ככה. למרות שאפשר, הוא לא כל כך רוצה לשבת. בחוץ, בדרך לאוטו כולם הולכים שפופים ובדיכאון של אחרי הפסד (תיקו שכולו הפסד). הוא הולך לידו, שקט כהרגלו אבל עדיין רואים עליו את ההתרגשות. היום, מאז שהוא חזר הביתה הוא לא מפסיק להגיד לי תודה...
אמילי1212
Pillow
Violetsun
Suga Mama
Yuval's Studio.