משפט חכם שפעם שמעתי אמר שמהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות. החודש לפני 5 שנים היה השפל הכי נמוך מאז שאני זוכר את עצמי. מכל הצלקות שספגתי בחיים, מכל הפגיעות, מה שהיה לפני 5 שנים היה נקודת השבר הכי גדולה בחיים הקצרים שלי, פתח לי את העיניים ובעצם נתן לי את המכה של ההתבגרות. חלקים מסוימים בחיים שלי השתפרו בצורה דרסטית מאז.

הימים ימי ספטמבר 2000. ראש הממשלה אהוד ברק נוסע לוושינגטון לנהל משא ומתן עם הראיס השכן ואחרי דחיפות הדדיות נותר עם הרבה הבטחות מפוזרות באוויר אבל כלום ביד. אני בדיוק התחלתי את השנה האחרונה בבית ספר, כשאחרי הצהריים, 3 פעמים בשבוע יש לי קורס פסיכומטרי שהתחלתי עוד בקיץ. הבחינה הייתה אמורה להיערך בתחילת אוקטובר. לכל הכיתה יש תאריכי גיוס ומקבלים זימונים למבדקים לכל מיני יחידות שונות ומשונות ורק אני לא מקבל כלום. כל מה שזימנו אותי עד אז היה לכל מיני ראיונות משונים בלשכת גיוס. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.

המכה הראשונה באותו החודש הייתה מתישהו באמצע החודש. עוד שיעור פסיכומטרי נגמר לו ואבא שלי בא לאסוף אותי מבית הספר הביתה (באותו הזמן עוד לא חשבתי אפילו על לימודי נהיגה). כבר בנסיעה ראיתי שמשהו לא בסדר. הוא היה נסער ופלט איזה משפט כמו יש דברים שאימא שלך לא מבינה ולא יעזור כמה אני אנסה לשכנע אותה שלא. לא הבנתי למה הוא מתכוון. נזכרתי שגם היא הייתה מאוד נסערת כשהיא חזרה מבית הספר שלה בצהריים. בבית היה בלגן, צעקות, עיניים ופנים אדומות, מילים שמוטחות האחת בשני והרבה בלבול. זה לא היה דבר חדש, לשמוע את שניהם רבים. באותו זמן זה קרה מדי פעם, אבל לא בעוצמה כזאת. זה לא נפסק גם בימים שאחרי. בדרך כלל זה היה אמור להירגע אבל ראו שזה שונה. אני והאחים שלי לא ממש ידענו על מה מדובר כאן, אפילו לא הצלחנו להבין משהו מרסיסי המשפטים שנזרקו לאוויר. כל אחד העדיף להסתגר בחדר שלו בתוך עצמו ולקוות שיעבור זעם.

המכה השנייה נחתה משהו כמו שבועיים אחר כך. עוד זימון ללשכת גיוס, זימון לוועדה. ועדה? מה רוצים ממני? נכנסתי פנימה. 3 ישבו ליד שולחן ואני מולם. לפניהם היה תיק שלי, הם דיברו קצת בינם לבין עצמם ואז הנחיתו את המכה. מורידים לי את הפרופיל ל-24. הגיוס מושהה עד להודעה חדשה. לך תבדוק את עצמך ותחזור אלינו עוד שנה. ככה, כמעט בלי הסברים שלחו אותי הביתה. מרוב ההלם וכל המטען שבאתי איתו מהבית לא יכולתי להוציא מילה, להילחם על הכבוד שלי. בדרך לאוטובוס נשברתי והכל יצא החוצה. לקח לי כמה דקות להתאפס ולאסוף את עצמי.

הדבר הראשון שאני זוכר זה שאני מתחיל להבטיח לעצמי הבטחות, מה אני עושה מכאן בשביל לתקן את המצב. אחת ההחלטות אז הייתה למצוא עבודה בשביל להיפתח יותר. המצב עם האנשים בכיתה היה חרא והגעתי למצב שאני כבר לא מסוגל לראות אותם יותר. שלושה שבועות אחרי הוועדה, ביום האחרון של חופשת סוכות, הלכתי לחפש עבודה. המקום הראשון היה סניף של מקדונלד'ס שקרוב לי לבית. אחרי שבועיים כבר לבשתי את המדים שלהם.

בינתיים ההורים נכנסו לפעולה בעניין הצבא ופנו לכל מיני מקומות. המכה שלי לא השכיחה את הכאסח ביניהם, היא רק דחתה אותו קצת. בעזרת כל מיני קשרים נחת בבית התיק הרפואי שלי. כשעברתי עליו גיליתי שם דברים שלא ידעתי על עצמי, אנשים שאבחנו אותי הכי רחוק ממה שאני באמת. הגשנו ערעור. בינואר, קצת לפני היום הולדת, התכנסה עוד וועדה. הפרופיל הועלה ל-64 ואני שחררתי אנחת רווחה. בפועל, אם הייתי יודע שזה סוגר לי לא מעט דלתות הייתי ממשיך להילחם, אבל היה לי כבר תאריך גיוס וזה מה שהיה חשוב (מצד שני, אני לא מצטער על מה שעברתי בשירות שלי, האנשים שפגשתי). אחרי הוועדה, נסעתי למשרד הרישוי להיבחן בתיאוריה. להמשיך את המומנטום של אותו יום. כבר הייתי באמצע לימודי הנהיגה שלי. 5 חודשים אחר כך כבר היה לי נייר שמרשה לי לנהוג על אוטו (טסט שני). את העבודה עזבתי בגלל אותה סיבה שבגללה התחלתי לעבוד – צה"ל, 4 ימים לפני הגיוס. בדרך אפילו זכיתי להיות עובד מצטיין באחד החודשים (וזה עשה הרבה יותר טוב לאגו מאשר לכיס, 250 שקל בונוס).

המצב בבית המשיך להיות קטסטרופה. היו תקופות של שקט והיו תקופות של כאסח רציני. זה הפריע לי מאוד בלימודים לפסיכומטרי, ובסופו של דבר כנראה פגע לי בציון (הנמוך לטעמי, הרבה אמרו לי שהוא די גבוה). לימדתי את עצמי לעשות הפרדה כמעט מוחלטת בין הבית והחוץ ולא להראות את מה שקורה בבית. בזמן שהייתי כבר בצבא המצב החריף עוד יותר, עד שזה הוביל לעזיבה הבלתי נמנעת של אבא שלי (וידעתי מזה רק טלפונית). רק לפני כמה חודשים, כשהייתי צריך להגיש מסמכים למעונות ראיתי בפעם הראשונה מתי זה באמת נגמר. עדיין יש הרבה מתיחות בכל מה שקשור לזה, אבל מנסים להמשיך הלאה.

מהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות. מאז, השמיים הם הגבול (ואולי אפילו יותר מזה)...