אוקטובר הגיע. פתאום זה כבר נראה כל כך קרוב, במרחק נגיעה. עוד רגע וכל החיים שלי מטלטלים להם מקצה לקצה.

אולי זאת הבעיה שלי עכשיו. ההרגשה הזאת שנשאר עוד זמן להעביר עד שהלימודים יתחילו, עד שאני אקח את עצמי מכאן ואעבור חזרה צפונה, לעיר המוזרה ההיא, שהולכת לישון מוקדם, יש לה שתי תחנות אוטובוסים מרכזיות והיא בכלל בנויה על הר. ההרגשה שלי עכשיו היא שאני פשוט תקוע במקום. אני צריך לחכות לסוף החודש הזה בשביל שהחיים שלי יתקדמו הלאה. זאת הבעיה העיקרית שלי כרגע. זה גורם לי לחוסר שקט פנימי, אבל גם לאי רצון לעשות דברים שאני צריך לעשות. נוצרה לי שגרה של כלום, של קצת חדר כושר בבוקר שגם שם אני לא ממש משקיע את כל מה שאני יכול, אחר כך חוזרים הביתה, מתקלחים ומתיישבים ליד המחשב בציפייה שיקרה משהו. מה יקרה? זאת באמת שאלה טובה.

אפשר להגדיר את זה פשוט בתור ירידת מתח אחרי המבחן בפיזיקה. כל הקיץ ישבתי ולימדתי את עצמי מקצוע שכל כך ברחתי ממנו, וההצלחה החלקית, עשתה משהו. הצד האופטימי אומר שהנה הצלחתי בלי הרבה מאמץ, בעוד הפסימי מסתכל דווקא על הכישלון בחלק שהיה אמור להיות יותר קל. זה לא פשוט עכשיו להתחיל ללמוד שוב, אחרי שעברתי את השיא. הפעם אין מטרה בדמות מבחן שישנה לי את העתיד. הפעם מדובר בחומר שאני צריך בשביל להתחיל את השנה יותר טוב. איפה האתגר כאן? אולי עכשיו, שלתאריך יש את אותו חודש כמו יום פתיחת הלימודים, שאני רואה אותו מהבהב לי בלוח שנה ומאיים, אולי עכשיו אני אקבל קצת שכל, תרתי משמע.

לא רק בלימודים אני מרגיש תקוע. גם ברמה האישית. לפני חצי שנה כתבתי כאן את אחד הפוסטים היותר חושפניים שלי. מאז לא נראה שהשתנה משהו. לפעמים אני שואל את עצמי, אם בחרתי נכון כשהחלטתי ללמוד מה שהחלטתי, כי נראה לי שעדיף היה בשבילי ללכת ללמוד פסיכולוגיה או משהו בסגנון הזה, למרות הסלידה הגדולה שלי מהם. שוב חוזר לו המצב שאנשים פונים אליי עם הבעיות שלהם ומבקשים עצה, שואלים שאלה ומקבלים את כל מה שאני יכול לתת באותו רגע. וכמו כל פסיכולוג, תמיד מלווה התחושה הזאת שצריך להקשיב לכולם אבל הדברים שלי נשארים להם בפנים ולא יוצאים החוצה. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא אומר שאני לא רוצה לעזור. להיפך, אני שמח ומוכן תמיד לעזור לאנשים שאכפת לי מהם, לאלה שבקשר איתי. זה פשוט הכובד שנחת לי על הכתפיים וכל ההרגשה הזאת שהציפו את הדברים אל פני השטח. ואולי זה פשוט כי זאת שתפקדה לא מעט בשנה האחרונה ככזאת, נסעה לה להשתובב בערבות אוסטרליה.

למרות שבזמן האחרון אנשים התחילו לקרוא לי בן אדם פסימי, אני דווקא רואה קצת אור בכל הבלגן הזה. אחרי הניסיון ההוא (שלא נכשל לגמרי, מצאתי לי בן אדם זהב) החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה. בחודש ומשהו האחרון נראה לי כאילו מתבשל לי משהו לאיטו. זה התחיל אי שם ברשת (ולשם שינוי לא כאן) ועבר לשיחות אל תוך הלילה ב-ICQ ולמשחקי מרתון ארוכים של לאמות (מי שיודע, יודע). זה נראה כאילו יש כאן פוטנציאל, אבל על סמך ניסיון העבר החלטתי לא לפתח ציפיות, כי ציפיות מולידות אכזבות. בינתיים זה עושה רושם של מתקדם לו לאיטו, אבל אי אפשר לדעת. אולי כאן תבוא הישועה.

חוץ מזה, אחרי שנתיים וחצי נפרדתי לשלום מהסלולרי שלי ולקחתי דגם דומה, כסוף, עם מסך צבעוני ויכולות צילום. סצינות קורעות לב כמו בהחלפה הקודמת לא נרשמו. מערכת השעות שלי הספיקה להשתנות אחרי שגיליתי שהתבלבלתי בבחירה של אחד הקורסים. מסתבר שפתחו קורס חדש של חדו"א ובמקום מ' אני צריך ת' (אל תשאלו אותי מה זה אומר), ככה שהייתי צריך להזיז מקצועות מפה לשם ומשם לפה. נ' סחבה אותי באיזה ערב לשחק קצת פול (ובדרך הוכחתי כמה אני לא יודע לשחק...) ואחר כך אני סחבתי אותה למצוא לה דירה בעיר הגדולה (והיא הוכיחה לי למה היא לא מצאה אחת בשנה האחרונה).

החיים נמשכים, החג מגיע. סיכומי השנה האחרונה יישארו דווקא לסוף החודש הזה. כשיתחיל הפרק החדש בחיים שלי, גם המקום הזה, שמהווה מראה למה שעובר עליי ישתנה ויהפוך להיות בלוג של סטודנט, ולא של חייל משוחרר-מלצר מתפטר-לומד למבחן סיווג. אם שינוי אז עד הסוף. שתהיה שנה טובה. באמת. הפעם, יש למה לצפות.