אתמול בערב ישבתי לראות את העצרת השנתית מהכיכר. זה התחיל בסדר, כמו כל שנה, עם נאומים לזכרו של האיש ופועלו, אבל מהר מאוד העצרת הזו הפכה לעצרת בחירות המונית פלוס מופע רוק. זה נשמע כל כך רע שהרגשתי שאני לא מסוגל לצפות בזה ופרשתי.
מאיפה להתחיל? אולי מנאום הבחירות של עמיר פרץ שאומנם התחיל טוב כשציין שצריך למגר את האלימות כולל זו שגרמה לרצח אבל מהר מאוד עבר לתיאור האישי שלו על מוצאו ועיירת הפיתוח ממנה הוא בא, על כך ש"דרך אוסלו היא הדרך" ועוד סיסמאות בחירות שיועצי התקשורת שלו אמרו לו להגיד. זה המשיך עם הקהל שכנראה לא יודע לכבד את האירוע הזה בצורה שמתאימה לו ומחה כפיים, השתלהב מהנאומים ואין כמו הצעקות של המעריצות כשאביב גפן עלה לשיר את לבכות לך (זה היה כל כך חסר טעם). לא נשארתי לשמוע את פרס או את קלינטון, אבל מהרעש שעלה מהסלון הבנתי שזה ממשיך כרגיל.
הדברים היחידים הנכונים שהושמעו מעל הבמה היו אלה של איתן הבר, ראש הלשכה, שנאם ראשון. הוא אמר שיום הזכרון לרבין והעצרת של מוצאי שבת צריכים להיות של כל העם ולא רק של חלק ממנו. אומנם רבין היה ראש ממשלה ממפלגה מסוימת, ממחנה מסוים, אבל הוא היה המנהיג הנבחר של כל העם וכל העם (לפחות רובו) התאבל על מותו בימים הנוראים לפני עשור.
זאת הבעיה עם יום הזיכרון הזה. 10 שנים חלפו וכנראה עוד לא למדנו את הלקח האמיתי. היום הזה לא מציין שהדרך של רבין, למרות שניסו לעצור אותה עם 3 כדורי אקדח, ממשיכה. יום הזיכרון לרבין גם לא אמור להעלות זכרונות על האיש עצמו ולחשוב מה היה קורה אילו הוא לא היה נרצח. היום הזה נבנה על משפט אחד, שנאמר כחצי שעה לפני הרצח: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית". היום הזה אמור להיות היום בשנה שבו אנחנו נלמד איך למנוע מחילוקי הדעות בינינו להגיע למצב הנוראי הזה, שיבוא אדם וייקח על עצמו את תפקיד השופט והתליין וירצח בן אדם אחר על רקע דעותיו. זה יום שבו נלמד איך לאחות את חלקי העם המפולג שלנו, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, תל אביבים ואנשי התנחלויות, יהודים וערבים, לעם אחד טוב יותר. זה יום שאנחנו אמורים להסתכל על עצמנו ולהגיד לא נחזור לרגעים הנוראים האלו. לצערי, חלק מאירועי השנה האחרונה מלמדים כי לא למדנו כלום בנושא.
אין טעם להתווכח אם הדרך ניצחה או לא (ולשם הבהרה: אני תומך בצורה זו או אחרת בדרך הזו). הדרך של רבין היא לא העניין כאן. יום הזיכרון הוא לא לדרך, הוא לא לאיש. יום הזיכרון נועד שנזכור לאיזה שפל הדרדרנו, שבא אדם אחד וקבע לכולנו את החיים. אולי ייכנס לנו מתישהו קצת שכל לראש ונבין את המשמעות הזאת.