שילוב של הרבה שיעורים, לחץ ממבחנים ואי רצון כללי בגלל שהמצב גם ככה לא משהו זה גורם רגיל להתרחק מכתיבה. למי יש כוח לכתוב ולשפוך הכל כשהוא צריך לדאוג קודם כל לשיעורים שלו, לרוץ ממקום למקום, לנסות להם חיים תקינים (אין סיכוי) ובנוסף להכל גם להבין את החומר. אבל צריך לעשות את זה מדי פעם...

שלושת השבועות הראשונים של השנה הם השבועות שבהם אני מסתכל אחורה ורואה מה קרה איתי בשנה שעברה. למה שלושה? כי בסוף השבוע השלישי אני חוגג עם עצמי (ועם כל מי שרוצה, לא מכריח אף אחד) סיום של עוד שנה פרטית משלי. בדיוק שלושה שבועות לחשוב מה היה ומה אני רוצה מעצמי עד לאותה נקודה בזמן בעוד שנה בדיוק (עוד 10 ימים מהיום, למי ששאל).

אז איך הייתה השנה ה-23 שלי? די מבולבלת למען הדיוק. כשהתחלתי אותה הייתי כבר עובד במלון מזה חודשיים, כבר עם מעמד של עובד קבוע במחלקה עם קצת הערכה מהדרג הניהולי של המחלקה. החלק של העבודה מילא לגמרי את החלק הראשון של השנה הזאת. החלק השני כבר עסק כמעט כולו בלימודים. באמצע היו כל מיני דברים נוספים שערבבו לי את החיים.

8 חודשים ביליתי במלון בתור מלצר במסעדה (לא קוראים לזה כבר חדר אוכל, זה לא קיבוץ או צבא). 8 החודשים האלו היו קשים בהתחלה, אבל אחרי תקופת הסתגלות למדתי את מה שצריך לעשות, התחברתי עם האנשים והיה הרבה יותר מנחמד. 8 החודשים האלו היו הפיצוי המתאים לאגו אחרי הצבא. את כל ההערכה שלא קיבלתי מהמפקדים שלי בצבא, קיבלתי בגדול בחודשים במלון. מרוב ההערכה הזאת והצורה שבה התייחסו אליי היה לי לא קל לעזוב, גם אחרי שקיבלתי את המענק של העבודה המועדפת. למעשה, הייתי שם חודשיים יותר ממה שהייתי באמת צריך ועזבתי רק בגלל שהשלב הבא של החיים שלי כבר התחיל להיות יותר אקטואלי.

ממש בתחילת השנה הפלתי את ההחלטה מה אני רוצה ללמוד בעצם. השנה הראשונה שאחרי הצבא הוקדשה לעבודה ועשיית כסף, אחר כך התכנון דיבר על לימודים גבוהים. לאט לאט ניפיתי את כל המוסדות שרצו לקבל אותי (והיו לא מעט, כולל מכללת תיזי-נאבי, לכו תדעו מאיפה...) והרשימה צומצמה לשלושה מוסדות. שניים קיבלו אותי (דווקא הכי קרובה לא) ואחרי שהתקבלתי בשני המקומות למעונות הפלתי החלטה ועליתי צפונה. העלייה צפונה הכריחה אותי לעבור מבחן סיווג בפיזיקה והקדשתי לו את כל הקיץ. זה לא קל להתחיל ללמוד מחדש, בעיקר דבר שחדש לי לגמרי (פיזיקה עזבתי בסוף כיתה י' עם ציון כמעט נכשל). שני חלקים היו לבחינה ובצורה מפתיעה עברתי רק את החלק שהיה לי יותר בעייתי. עם החלק הראשון אני נאלץ להתמודד שוב (וזה יקרה עוד פחות מחודש). אחרי זה המעבר כבר היה מוחשי יותר ובסוף אוקטובר זה כבר קרה. מאז ועד היום אני בשגרה לחוצה מאוד של לימודים, עבודות, בחני אמצע קטסטרופליים ונסיעות בסופי שבוע (חוץ מהאחד שנשארתי בו כאן). זה קשה, אבל בינתיים שורדים. דברו איתי בסוף פברואר, אחרי הבחינות ואני אגיד לכם מה מצבי.

זו גם הייתה השנה של הידידות. שתיים למעשה. אחת הכרתי קצת קודם, דרך כאן האמת, אבל הקשר התהדק במהלך השנה. השנייה הכרתי בעבודה במלון, ואחרי שהבנתי מה אני בעצם רוצה ממנה, גיליתי בה חבר אמיתי. שתי חברות טובות (ידידות נשמע לי יותר מדי לשון המעטה) שיודעות מתי לעזור (וגם לא מעט מבקשות עזרה), לתמוך ולזרוק פה ושם מילה טובה. האחת לימדה אותי להיפתח יותר בפני אחרים, השנייה גרמה לי להבין שאני מסוגל ליצור קשר עם אנשים ואפילו לשמור עליו.

הרבה מעבר לזה לא היה השנה, אבל אפשר להגיד שבחלק מהדברים יש שיפור. אני בטח לא אותו בן אדם שהייתי לפני שנה, אולי יותר טוב, וזה מה שבעצם אני רוצה להיות. עוד לא מצאתי לי מישהי להיות איתה, אבל עובדים על זה. זה לא מה שהיה לפני שנה.

אז מה אני רוצה מעצמי בשנה הבאה?

להבין את החומר. הגיע הזמן להראות לכולם כאן מה אני באמת שווה.

לא לרדוף אחרי אנשים. מי שרוצה, שיבוא.

לא לחפש דברים, לתת להם להגיע אליי. דווקא כשלא מחפשים (קשר, פתרון בחדו"א או כל דבר אחר) הוא מגיע. מרפי, כבר אמרתי?

לאפס לי את החיים ולהתחיל לחשוב קצת גם על עצמי. הגיע הזמן...

לשמור על הקשרים שהשגתי השנה ולחזק גם את אלה הקיימים.

ובעיקר, לשאוף להיות בן אדם טוב יותר. זה הכי חשוב.