אוגי יוצא לאור: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2006]

5 4/2006		יוצא לאור: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2006]
		תגיות: פתיחת חודש

"שביר

מתפורר בקלות

מעמיס על עצמו את כל העולם..."

זה נשמע כאילו אני חוזר על אותה מנטרה שוב ושוב ושוב, אבל כנראה שזה לא עוזב אותי. מעמיס על הגב שלי עוד ועוד דברים וכל דבר נוסף שמצטרף רק מדגיש את ה-דבר שהכי מעמיס עליו – אני בעצמי. כנראה אני בן אדם טוב מדי אם אני נותן לכל מי שאני מכיר לבוא ולשתף אותי בדברים שמציקים לו, מטה לו אוזן, מקשיב ומנסה לעזור. זה יכול להיות אדם שאני מחשיב קרוב וזה גם יכול להיות מישהו שזו הפעם הראשונה שאני מדבר איתו. כולם כולם מתנקזים אליי. זה לא שאני רוצה להרחיק אותם ממני וגם אין לי כוונה שזה ייפסק, אני דווקא מוכן לתת עזרה או עצה טובה לכל מי שרק יבקש. לחלק מהאנשים ההם, אלה שאני מרגיש יותר קרוב אליהם, אני גם אמשיך לדאוג אחרי שהשיחה נגמרת, במחשבות בתוך הראש שלי, שיכולות ללוות אותי אפילו כמה ימים אחר כך. אז איפה כאן הבעיה? מתחת לכל הצרות של כולם, מתחבאות להן הצרות הפרטיות שלי, אלה שרק אני סוחב על הגב שלי. כל מה שמפריע ומציק לי נמצא שם וזה רק מכביד עליי יותר ויותר.

אין דרך להקל על המשקל הזה. בעשור הקודם לחיי, בשנות היסודי והתיכון, למדתי לסגור את עצמי. למדתי שכל הדברים הפנימיים שלי, מה שבא באמת ממני יכול בקלות להיות מכוון נגדי, במטרה לפגוע בי בחזרה. לאט לאט הבנתי שהדרך הכי טובה למנוע מאנשים לעשות לי באופן הזה הוא פשוט לחסום אותם מלהגיע פנימה. לא לתת להם את העונג שבלפגוע בי עם הדברים הכי פנימיים שיש לי. גם אחרי שהתקופה הזאת נגמרה השארתי מסביבי את החומות האלו, לא נותן לרוב האנשים להיכנס פנימה. למעט מאוד (כנראה מעט מדי) אנשים נתתי להיכנס קצת יותר פנימה ולא תמיד זה נגמר בטוב. גם אם סמכתי עליהם, לפעמים גיליתי שכל מה שמתחבא לו בפנים קצת גדול עליהם והם בחרו להתרחק.

התקופה האחרונה היא תקופה מלאת אכזבות, בעיקר מעצמי. התאכזבתי מהצורה שבה אני לומד, מהציונים שלי, מההחלטות לגשת למועדי ב' (אני אפילו לא בטוח אם אני אשקיע במבחן האחרון שיש לי ביום ראשון, אם בכלל כדאי). מאוכזב מעצמי שפספסתי הזדמנויות לשנות את הדברים שמפריעים לי, למצוא דרך לשבור את מעגל הבדידות הזה בגלל שחששתי מתגובה של אחרים וסתם בגלל עומס וירטואלי, מאוכזב מהעובדה שנפתחתי קצת יותר מדי ואולי הרסתי בגלל זה חברות טובה, מאוכזב מכך שאני סומך יותר מדי על אנשים שירצו לעשות איתי משהו ואז מתאכזב כשמה שתכננתי לא קורה, מאוכזב מהעובדה שכל כך הרבה זמן אני אומר לעצמי שהגיע הזמן שאני אקח את עצמי בידיים ואז אני מוצא את עצמי שוב באותה נקודה, לא מבין איך חטפתי שוב את המכה שהפילה אותי לקרשים.

אולי באמת הגיע הזמן להפסיק לסמוך על אחרים ולהתחיל לדאוג קודם כל לעצמי. לא לחשוש מלהיות לבד, לעשות דברים בכוחות עצמי בלי להיות תלוי באף אחד אחר. הגיע הזמן שמי שייקבע איך החיים שלי יראו זה רק אני בעצמי ולא לקבוע אותם לפי מה שאחרים רוצים ומצב הרוח שלהם. הגיע הזמן ללכת עם מה שאני רוצה לעשות עד הסוף, לטוב ולרע ולא להביט אף פעם אחורה. לא לתכנן יותר מדי קדימה (אפילו לא לתכנן בכלל), לא להסתכל אחורה ולחיות את הרגע. אולי במקום להילחם ולהגיד כמה רע לי המצב הזה שהכנסתי את עצמי אליו, לקבל אותו כמובן מאליו ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, כמה שרק אפשר. אני לא מוכן לשבת יותר בחיבוק ידיים ולחכות שמשהו יקרה. הגיע הזמן שהחיים שלי סוף סוף ייקרו ורק אני יכול לעשות את זה ולא אף אחת או אחד אחר.

כל המילים האלו טובות מאוד על הנייר (או יותר נכון על המסך) אבל המבחן האמיתי שלי הוא בביצוע שלהן. הגעתי לנקודת שבר בחיים שלי שאני לא מסוגל יותר. אבל אני לא מוכן לתת לעולם לנצח אותי ואני לא מוכן שישברו אותי, לא כל כך מהר. אני רוצה להוכיח לכל העולם (ובעיקר לכמה אנשים ספציפיים) מה אני מסוגל לעשות עם עצמי. אם העולם רוצה שאני אהיה לבד, אז אני אמצא גם בזה את הדברים הטובים, גם אם זה אומר להשאיר כמה אנשים מאחורה בדרך. אני אלך עם הדבר הזה עד הסוף, גם אם זה אומר שאני אצטרך להמציא את עצמי מחדש, ואם למישהו זה לא נראה, בעיה שלו.

"ואם מספיק רוצים אז גם עושים,

ואם מספיק חולמים אז מגשימים,

ואם מספיק אפור אז גם ורוד,

ואם אני נופלת אני קמה,

ככה זה

קצת מזה וקצת מזה..."

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-9/4/2006 00:17
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא