אוגי שיער

30 5/2006		שיער
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אמא שלי תמיד מספרת, שקצת אחרי שנולדתי, עוד בבית החולים, היא הייתה מסוגלת לזהות את התינוק הקטן שלה מבין כל התינוקות שישנו להם בשלווה במחלקת יולדות של תל השומר. הבן הבכור שלה נולד "מסומן". יש לו כתם לידה לבן בשיער.

קצת יותר מ-23 שנים הוא שם למעלה. מסתתר לו מהעיניים שלי (לפעמים אני מסוגל לראות חלקים ממנו במראה) אבל כל שאר העולם זוכה להעיף בו מבט. זה יכול לנוע ממבטים מוזרים, שאלות סקרניות והיו גם כאלו שצחקו על זה. הכל כבר שמעתי עליו: שעברתי ליד אתר בנייה ושפכו עליי סיד מלמעלה, שאני זקן, שציפור חרבנה עליי ומה לא. היו אחרים שהיו יצירתיים ואמרו לי שכדאי לי להאריך אותו ואז שיהיו לי ממש גוונים בשיער (רק שזה לא מסתדר עם התלתלים שיש לי). זה כל כך מעצבן לשמוע שוב ושוב את השאלה הזאת מה יש לי בשיער, כאילו אני איזה פריק שואו להמונים.

ובכל זאת, הוא עדיין שם. מעולם לא היו לי מחשבות להעלים אותו, לצבוע אותו. הוא מה שמייחד אותי, הסימן הפרטי שלי. כמה שאני לא אוהב ששואלים אותי, אני לא מתכוון להעלים אותו והוא שם בשביל להישאר. מצד שני, אני לא מתכוון להבליט אותו ושיער ארוך ממש לא בא בחשבון. חוץ מזה שאני לא אוהב כל כך להסתרק (כמה ילדותי מצידי...) ככה שאני מעדיף אותו קצר, קצוץ ונחמד.

ביום חמישי האחרון, אחרי שנתתי לו לגדול קצת יותר מהרגיל עד לרמה שהיה נראה כאילו גדלה לי כבשה על הראש, הלכתי והשארתי את רובו על רצפת המספרה שלי, זו שאני מסתפר שם כבר יותר מ-16 שנים, אצל הספר שלי שיודע שכל פעם אני אגיע והוא יקצץ אותו למינימום האפשרי (והסביר כמובן). עכשיו קצת יותר נחמד על הפדחת, אוורירית יותר, דוקרנית יותר, עם כתם לבן עליו. אם תראו אותו, אל תשכחו להגיד לו שלום...

17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-7/6/2006 16:43
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא