אוגי כל הפחדים כולם [שרביט פחד]

24 6/2006		כל הפחדים כולם [שרביט פחד]
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, יוצא אל האור

הבורג החליט להוציא מהנפטלין את השרביטים ולהפיץ אותם שוב לכל עבר, אז קיבלתי אחד. שרביט פחד. 3 פחדים, 3 בלוגים להעביר את השאר אליהם. נשמע פשוט? אז זהו, שלא (סיבה מספיק טובה למה זה התעכב עד עכשיו...).

כאב – לא מבין את כל אלה שנהנים להכאיב לעצמם, או מסוגלים למתוח לעצמם את גבולות הכאב שלהם. אני נרתע מהכאב הכי קטן, בעיקר מהפיזיים, אבל לא רק. זה מתבטא בצורה של פחד ממחטים (ביום חמישי שעבר ממש הכרחתי את עצמי ללכת לתרום דם, בסוף תרמתי עבור מישהו שצריך מנות דם לניתוח), פחד קל מגבהים, בעיקר כאלו שאפשר לקפוץ מהם, ואפילו יחף אני בקושי הולך (לא כמו כל הקיבוצניקים והמושבניקים למיניהם שמתהלכים יחפים בכל מקום). ואולי זה גם משפיע על ההימנעות מלעשות משהו אחר בחיים שלי, מתחמק מדברים שיכולים להביא לכאב לב (מצד שני, אחת ששברה לי את הלב היא היום אחת החברות היותר טובות שלי...).

פחד במה – למרות שהרצון הזה תמיד נמצא לו בפנים, אני תמיד מעדיף לא לעמוד מתחת לאור הזרקורים, ואם כן, אז לפחות בסביבה מוכרת ושאני יכול לסמוך עליה. בדרך כלל אני האחד שנמצא לו בצל מאחורה, לא תמיד מתערב, לא תמיד פותח את הפה. בדרך כלל אני לא זה שיוזם דברים עם אנשים חדשים ונשאר בצד ואוכל את הלב ובעיקר כועס על עצמי בגלל זה. לא תמיד נוח לי עם העובדה שכל העיניים אז ננעצות בי, מסתכלות בי, חושבות עליי דברים. איך כל זה מסתדר עם העובדה שכבר למעלה מ-3 שנים אני מתפעל ומתחזק בלוג (זה הפוסט ה-328...) ואני כותב בו על דברים שהם מאוד אישיים לי? האמת, שהרבה יותר קל לי להתבטא באמצעות מקלדת מאשר עם מילים אמיתיות, וכמובן שגם המסכה של הכינוי עוזרת (אם כי לא קשה למצוא פרטים ואני לא משתדל לטשטש עקבות, כבר לא אכפת לי). כבר יצא לי לדבר לא מעט עם אנשים שהגיעו לבלוג בתוכנות מסרים מידיים ואפילו עם כמה נפגשתי. במקרה אחד זה יצא מגבולות המחשב ועבר לחיים האמיתיים שבחוץ בצורה שכל פעם מפתיעה אותי מחדש מה יש לי ביד (חברות אמיתית). במקרים אחרים, זה התפתח לכדי שיחות ארוכות ומעניינות עם אנשים חדשים שתמיד נחמד להכיר, ויש לא מעט מקרים של אנשים שהקפיצו לי פעם או פעמיים חלון ומאז נעלמו וגרמו לי לחשוב אם אני עד כדי כך משעמם ולא מעניין מחוץ לבלוג (בסך הכל, זה אותו אדם שכותב הכל, ואם אני באמת כזה, אז חבל על הזמן שלי ושלהם). בסופו של דבר, אני כמעט ולא פונה לאנשים בחוץ. כמעט כולם הם אלה שפונים אליי ואז מתחילה שיחה ולומדים להכיר את הצד השני קצת יותר טוב מהמילים שנשפכות פה ושם.

להתאכזב ולאכזב – כאחד שהמוצא שלו פולני (חצי!) אין דבר יותר גרוע מהתחושה שאכזבתי מישהו, במיוחד את האנשים שקרובים וחשובים לי. אני משתדל לענות לכל מי שפונה אליו, לא משנה כמה עסוק אני (רק אם זה באמת מפריע אני אומר), משתדל לעזור כשצריך ובכלל מנסה להיות החבר הכי טוב שאני יכול לחברים הקרובים שלי, בכל צורה שהיא. אפילו אם זה אומר שאני צריך לפנות זמן מיוחד להקשיב לצרות ולנדב את הדעה שלי לעניין. אין יותר גרוע מהתחושה שלא יכולתי להיות שם בשביל מישהו יקר שהיה צריך אותי, שרצה להיות איתי ברגע מסוים. בסופו של דבר חברים חשובים מהרבה דברים בחיים.

מעבר לזה, אני הכי מפחד לאכזב את עצמי, לא לעמוד בציפיות שהצבתי לעצמי כמו לימודים, מציאת המקום שלי בחיים ואפילו מציאת אהבה. הרבה פעמים אני מנסה לגרום לעצמי לא לפתח ציפיות לגבי שום דבר, כי בסופו של דבר רק מתאכזבים מזה וזה פשוט קשה. יש לא מעט דברים שאני במודע מונע מעצמי כי פשוט אני לא רוצה להרגיש את תחושת ההחמצה הזאת בסוף, וזה משגע אותי, כי בסופו של דבר אני מרגיש שאני מונע מעצמי לא מעט דברים, וגם זו אכזבה לא קטנה מעצמי, שיכולתי לעשות הרבה דברים אחרים.

אז מי יקבל את השרביט עכשיו? הייתי נותן למקליין, אבל הוא כבר מזמן לא כותב, אז במקומו יקבלו:

סימפוני שמכירה את הפחדים שלי יותר טוב מכל אחד אחר (ואני לא רוצה לקבל מחר טלפון נזעם מהדרום...) (את כותבת כשאת מגיעה הביתה, הבנת? לא בשמירה! קשה לתקתק את זה בסלולרי, ויותר קשה לערוך אחר כך...)
מישהי, הביולוגית מירושלים, שחלקה איתי לא מעט מהפחדים האקדמאים שמשותפים לשנינו,
ויובל, שכמו כולם, מחפשת גם כן את המקום שלה עכשיו.

בהצלחה עם ההתמודדות עם הפחדים...

"אל תפחד מהפחד

הפחד הוא רגע

זה רגע בין לילה ליום

הפחד הוא שער..."

[אביתר בנאי – מתנות]

Notes to self

בעקבות שפע התלונות מהפוסט שעבר, מצורפת בזאת אות בפונט גדול יותר: א
בחודש הבא הולך להיות לי חדר לבד לבד במעונות, ממש סוויטה משלי. מה אני הולך לעשות עם זה? ללמוד...

56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 3 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/6/2006 17:24
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא