אוגי 784

29 6/2006		784
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי

בוקר יום ראשון, התחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב. לפני כמה רגעים ירדתי מהאוטובוס שהביא אותי מהבית ועברתי את החיטוט הביטחוני בתיקים שלי, טיפסתי לי 3 קומות במעלה המבוך והגעתי לרציף המתאים. דאגו למקם את הרציף ממש בהתחלה וככה נחסכת ממני ההיסחבות עם התיק הנגרר והתיק על הגב לאורך כל התחנה. רק קו אחד יוצא מהרציף הזה, וגם הוא רק יומיים בשבוע, ובכלל, בגלל המבנה הכל כך מבלבל של הרציפים, רוב אלו שמחכים בו הם כאלו שרוצים לעלות על האוטובוס לירושלים שיוצא ברציף ליד.

קצת לפני 7:30 האוטובוס מגיע וכולם קופצים, אבל לנהג יש זמן. הוא צריך לרדת, לדבר עם האחראי, לשתות קצת קפה, לקנות איזה בורקס באחד מאלפי הקיוסקים בקומה (שדואגים שישמעו שהם קיימים) ורק אז הוא מתפנה חזרה לאוטובוס, מואיל בטובו לפתוח את תא המטען ולתת לנוסעים, כמעט כולם סטודנטים, להעמיס עוד תיק לשבוע או יותר במעונות או בדירות השכורות שמסביב.

יוצאים לדרך. האוטובוס גולש לו במורד הירידה מהתחנה ומתחיל להיכנס לפקקי הבוקר של רחוב המסגר. אני כבר הספקתי לשלוף את הנגן שלי ולעורר אותו לחיים, מכוון לאלבום החדש של סיוון שביט שהכנסתי אליו אתמול ומתחיל לשקוע בצלילים על רקע עיר הולדתי. עוברים על פני מגדלי עזריאלי והנהג לשם שינוי עוצר בתחנה (היו לא מעט פעמים שהוא עבר וכמה אנשים שחיכו שם לא הבינו מאיפה זה בא להם). אחר כך הוא עוצר ברציף בארלוזרוב והאוטובוס מתחיל לו להתמלא. חלקם מדברים מה הם עשו בסוף השבוע, אחרים מדברים כמה נורא היה הגיליון האחרון בחדו"א, אבל רובם מעדיפים לשקוע להם בכיסא ולהתענג על שעה ומשהו של מנוחה בדרך הארוכה צפונה. האוטובוס מגיע לפקקים הרגילים בצומת גלילות ואנחנו נפרדים מעיר הקודש, כמו איך שהתל אביבית שלי קוראת לה...

סיוון שביט מסיימת לשיר קצת אחרי שעוברים את מחלף רבין והנוף נפתח למרחבים של אזור השרון. כל הנסיעה הזאת באוטובוס היא משהו שצריך להתרגל אליו מחדש, אחרי שבמשך שלוש שנים עשיתי דרך דומה צפונה ובחזרה ברכבת שעוברת ממש לא רחוק משם. אני חושב לעצמי שאולי באמת עדיף היום לנסוע באוטובוסים עם כל הבלגנים שיש ברכבת (באחת הפעמים הבודדות שנסעתי השנה ברכבת הביתה, היא התנגשה בטנדר שנתקע על המסילה...). אני מחליף את התיקיה בנגן ועובר לשירים הכי חדשים שיש לי כרגע ומתמכר מחדש לצלילים שזורמים אליי פנימה ישר דרך האוזניים. קולו של יוסי בנאי ז"ל נראה לי בדיוק זה שמתאים לאותו רגע בנסיעה, כשהשמש מסנוורת דרך חלון האוטובוס.

עוברים את נתניה, אולי המקום האחרון בדרך שיעלו בו נוסעים (לפעמים יש גם אחר כך). אנשים תופסים את מקומם, לפעמים לידי ולפעמים יש לי קצת יותר מרחב לרגליים לאורך כל הדרך. כל עצירה אני מציץ למטה לראות שהכל בסדר עם התיק שלי עם כל האוכל, הבגדים וחלק מהמחברות שפשוט אין להן מקום בתיק גב, שנמצא ממש מתחתיי. הוא שוכב לו שם למטה בין כל שאר התיקים, רגוע וטוב לו. דנה ברגר שרה לי באוזניים על שיגרה ועל הדברים הקטנים והטובים ששוברים אותה ונותנים את כל הכוחות להמשיך הלאה בחיים למרות הכל ואני חושב על איך זה כל כך נכון לגביי (וכועס על עצמי שעדיין לא הלכתי לקנות את הדיסק החדש שלה). חולפים ליד הארובות של חדרה והנוף מתחיל להשתנות. יש הרבה יותר חול בצד שמאל של הכביש ובחלון שלי מתחילים לראות את הכרמל מתחיל לתפוס גובה. עוברים את זיכרון והים מתחיל לנצנץ לו במערב ואני חושב שהייתי מוכן לתת עכשיו הכל בשביל לתפוס קצת שלווה על החוף, מול הגלים.

כשעוברים את עתלית וכבר רואים את הים ממש מקרוב, שי גבסו שר את השיר החדש שלו, והטלפון שלי מתעורר לחיים, מראה שהגיע SMS מלא שביזות מהדרום הרחוק. אני מקליד בחזרה מסר מרגיע ומאחל עוד שבוע קל וטוב עם תקווה ליציאה הביתה בסוף השבוע, להרגיע את הנפש. מרחוק כבר רואים את בניין האוניברסיטה שמבשר לכולם שכבר מגיעים ליעד. רכבת מלאה בחיילים שנוסעים צפונה עוברת לידינו ואנחנו נכנסים אל תוך העיר, נתקעים בפקק הראשון כבר בכניסה לעיר. האוטובוס מתחיל לטפס לו לאיתו למעלה על דרך פרויד ואני נדהם כל פעם מחדש מהנוף המדהים של הים שנפתח מול העינים, ורק מחכה לרגע שאני אזכה לראות את זה שוב ביום חמישי הקרוב, בדרך חזרה הביתה.

האוטובוס עובר לו ברחובות העיר, מתחת לגשרים ומנהרות, פונה ימינה ומגיע לשער. רגע לפני שאני מכבה את הנגן, אני עוד מספיק לשמוע שיר של איה כורם, שגורם לי לחשוב כמה אני מוכן לפתוח את עצמי בפני אחרים, כמו שעשיתי כשהתחיל סוף השבוע האחרון. אני מכבה את המוזיקה ומחזיר את הנגן לתיק וכבר מתארגן לירידה מהאוטובוס. אני שולף את התיק מלמטה ומתחיל לרדת לכיוון החדר הקטן שלי, מתחמק מהמבטים הרעים של המנקה בביתן. החדר ריק, השותף שלי יגיע יותר מאוחר ואני מנצל את השעה שיש לי לפרוק את האוכל אל תוך המקרר שלנו ואת הבגדים לתוך הארון. אומר שלום לחתלתולים הקטנים שהחליטו להתנחל מחוץ לחלון שלי בחדר ומסיים לארגן מחדש את התיק שלי, עם כל המחברות שצריך ליום הלימודים הראשון של השבוע ואלה שצריך להיעזר בהן לשיעורים. מכין לי סנדוויצ'ים שישמשו בתור ארוחת צהריים (ולפעמים גם ערב, תלוי מתי אני אחזור בחזרה לחדר), מרים את התיק על הגב ויוצא לכיוון הבניין של פיזיקה.

עוד שבוע מתחיל.

Notes to self:

עוד רגע מתחיל השבוע האחרון בסמסטר. תיכף אני בדרך הביתה לסוף שבוע אחרון לפני הרבה מאוד ימים שהחדר (לבד!) בצפון הופך להיות הבית שלי...
הבנתי כבר שיש כאן אנשים שאוהבים את מה שאני כותב ושזה משפיע עליהם, אבל זה קצת יותר מדי, לא?

33 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/7/2006 10:44
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא