אוגי רגע לפני: פוסט פתיחת החודש [יולי 2006]

7 7/2006		רגע לפני: פוסט פתיחת החודש [יולי 2006]
		תגיות: אופטימי, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

רגע לפני שהכל מתחיל, רגע לפני שהלחץ עולה, הדופק מתגבר ואני לא בטוח אם אני חסר ביטחון או הכי בטוח בעצמי. רגע לפני הכל צריך קצת לעצור ולחשוב, להוריד כמה דברים מהגב, לתת להם לנוח קצת בצד, לפני שאני מחזיר אותם אל הגב שלי.

רגע לפני שהמבחנים מתחילים (הראשון ביום שני הקרוב, פיזיקה ובמקום ללמוד אני מכריח את עצמי עכשיו לכתוב) אני מסתכל על הסמסטר שבדיוק נגמר ומנסה לחשוב על מה היה ומה אני הולך לקחת ממנו. סמסטר שהציב לי רף גבוה, שלפעמים היה לי נדמה שהוא גבוה מדי. היה אפילו כמה רגעי משבר, שחשבתי שאני לא מסוגל לתת מעצמי את המקסימום בשביל להגיע למה שאני רוצה ושאני בכלל לא יכול להגיע לזה. היו רגעים שפשוט נהייתי אדיש לכל המצב הזה, רק חושב על מה שטוב באותו רגע ולא מנסה להרגיע את עצמי ואת השותף שלי, שפיתח היסטריה ברמה קשה. אבל עכשיו הגיע יולי, וזה הזמן להוציא הכל החוצה, להשקיע כמה שיותר בעצמי, ובעיקר להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה.

רגע לפני, ולמרות שהזמן שלי מוקצב, העומס גדול ועוד הרבה שעות של לימודים אל תוך הלילה לפני, אני דואג לפנות במיוחד זמן גם לדברים שהם קצת יותר חשובים. נותן למוח קצת להירגע מכל החישובים ונוסחאות שלו, ונותן ללב לפתור בעיות אחרות, אם זה המריבות הקבועות בבית, או הלבבות השבורים של הידידות שלי (שאני כנראה האחרון שיכול לייעץ להן בנושא). לא תמיד אני מוצא את המילים, לא תמיד אני מוצא את הכוח לתת גם כאן את המקסימום מעצמי, לפעמים אני מרגיש שגם כאן אני לא מסוגל. המחשבות שנעות בין כוח קוריוליס לאינטגרלים משטחיים דו מימדיים, בורחות לכיוון הבית, לכיוון תל אביב ודרומה יותר, ואז קצת יותר קשה להתרכז בהרצאות, בתרגולים, בסרטי הוידאו או בשיעורי הבית. זה מצטבר בפנים, תופס מקום, עד שזה יוצא החוצה, אם בכלל, ויכול לפעמים לשגע אותי לגמריי. הבטן מספיק נפוחה גם ככה, המחשבות מוסיפות לה עוד.

רגע לפני, והלב שכואב עם הדברים שמסביב נזכר גם בדברים שמכאיבים לו. לפני שבוע, מישהי שמאוד יקרה לי אמרה לי שאני מאותם בחורים טובים, כאלו שיתייחסו טוב לבחורה שלהם, יוותרו לה המון ויתנו לה המון מעצמם, בניגוד לבחור שלה, שהתייחס אליה כמו חרא, ואחר כך גם זרק אותה (והיא עדיין רוצה אותו). זה גרם לי לחשוב ולתהות, כי איך למרות המחמאה הזאת (האומנם?), אני עדיין מוצא את עצמי לבד. קשרים שנוצרו, למרות הקושי והביישנות, הלכו לכיוון אחר. לפעמים אני שואל את עצמי אם כל מה שמוצאים בו הוא אוזן קשבת ואולי קצת עזרה אבל שום דבר מעבר לזה. מה בעצם אני עושה לא בסדר שככה חושבים עליי, שאין מי שתרצה קצת יותר ממני. ואז אני פשוט אומר לעצמי, שגם ככה יש לך מספיק בלגן בראש, ואין לי מספיק כוחות כרגע בשביל לחשוב על הדברים האלו. הם צריכים פשוט לקרות. בסופו של דבר, צריך להמשיך ולהאמין שעוד יהיה טוב, למרות הכל.

רגע לפני, ואני מסיים לכתוב עוד פוסט בחדר שלי במעונות, שלמרות שזה עוד סוף שבוע שאני נשאר כאן, הפעם להיות לבד בחדר יימשך קצת יותר זמן (וזה שוב מציק ללב, שדווקא היה שמח ליהנות מקצת חברה ברגעים האלו). לא יודע כמה עוד רגעים כאלו יהיו לי החודש, אבל אני אשתדל לכתוב יותר, במיוחד בכל התקופה הלחוצה הזאת. עכשיו צריך לקפל את המחשב, להעמיס אותו אל תוך התיק ולחזור לחווה בפקולטה לפרסם את הפוסט, ולהמשיך לראות הרצאות אל תוך הלילה. השבוע הקרוב, עם שני מבחנים בהפרש קצר, הוא אחד הקריטיים בשבילי. השבוע הזה יכול לתת לי את הדחיפה בשאר תקופת המבחנים ולתת לי את התחושה שלא הכל דפוק אצלי. אולי.

"אחרי ששוב נתתי

יותר מדי

אני ארגיש את הקליפה הזאת

צומחת מעליי

ואיך אני אדקור

את כל מי שיתקרב

הלא כבר נשבר פעם הלב..."

[קליפה – איה כורם]

16 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-17/7/2006 12:36
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא