אוגי התשה

15 7/2006		התשה
		תגיות: שחרור קיטור

קצת אחרי השעה 16:00 ביום רביעי הגעתי לבריכה. רציתי קצת לשחות, לנקות את הראש אחרי כל השבוע הקשה שעברתי, לתת למחשבות לזרום להן החוצה ממני ולתת למים לנקות אותי. אחרי 10 בריכות, כשאני עושה את העצירה הקבועה שלי, החלטתי להפסיק ולצאת. אני לא חושב שזה היה רק בגלל שכבר המון זמן לא שחיתי, או ביקרתי בחדר כושר המקומי. אני פשוט מותש.

מותש בגלל המבחנים של השבוע האחרון. אם יש משהו שלא כדאי לעשות, זה שני מבחנים שרק יום מבדיל ביניהם (ועוד שבועיים זה שוב קורה לי). לא פשוט לנסות להבין (עזבו ללמוד, יותר חשוב להבין) את כל קורס פיזיקה מחדש תוך סוף שבוע אחד. לא הבנתי את זה סמסטר שלם, אז מרתון של הרצאות בוידאו במהירות כפולה (פשוט אי אפשר לראות את זה במהירות רגילה, אנשים קורסים ליד המחשבים) או קריאות תכופות של החומר מהתרגולים לא יעזרו לי להבין, בייחוד שלא נשאר לי זמן לפתור בחינות עבר. 12 שאלות במבחן, אחת פתוחה (לרשום תשובה מספרית) וכל השאר אמריקאיות, אבל עם לא פחות מ-10 (!) תשובות אפשריות לכל שאלה, מה שהופך את העסק ללא פשוט כלל וכלל (ובגלל שעוד שבועיים וחצי יש לי מבחן בקומבינטוריקה, דבר ראשון מחשבים כמה אפשרויות יש לתת תשובות למבחן...). אז מה עושים כשלא יודעים? מנסים לפסול תשובות על פי ההיגיון, בסוף מגיעים למשהו ואז צריך להמר. ומה החוצפנים עשו? העבירו אותי (55 בציון הסופי זה עובר!). רבים אחרים, כמו למשל השותף שלי (בזמן פרסום הפוסט – שותף לשעבר) שכל השנה אמר איך הוא אהב פיזיקה בתיכון, נכשלו במבחן (מצד שני, היה שפע של עתודאים מרקדים בחווה אחרי הבחינה).

לא היה חכם במיוחד ללכת בשיא החום של הצהריים לעשות קניות אבל לא הייתה לי ברירה אחרת הייתי באמת לא אוכל כלום (לא שגם ככה אני אוכל עכשיו הרבה, חוץ מג'אנק). אחרי זה כבר לא היה לי כוח לכלום, אפילו להתכונן למבחן הבא בתור. אז שלחתי SMS עם בקשה לנקות את הראש, וכמה שעות אחר כך שלפו אותי מלמעלה ולקחו אותי לים לנקות את הראש. בפועל זה רק סיבך בתוכו הרבה יותר.

והיה עוד מבחן, ממש אתמול. קצת קשה להעביר את הראש ממצב של מבחן אחד לשני, אבל חייבים במיוחד שלא רוצים לדחות עניינים למועד ב'. אז חוזרים על החומר, מסכמים אותו ואולי בסוף היום מגיעים לבחינות עבר. הבעיה הייתה עם החומר האחרון, זה שנלמד בשבועות האחרונים של הסמסטר (כלומר בשבועיים האחרונים) ועוד לא התיישב טוב בראש. לא משנה כמה ניסיתי להבין, זה לא ממש חדר פנימה. בבחינה כמובן הדגש היה על החומר הזה. שתי שאלות לא ממש הצלחתי, אחרות השתדלתי יותר, ואני מקווה לטוב. הרבה אמרו אחר כך שהיה קשה ושלא ענו על הכל. צרת רבים נחמה בפקטור?

הפוסט אומנם מפורסם בשבת, אבל הוא התחיל להיכתב אי שם ביום רביעי, רגע לפני שכל הבלגן התחיל. לקח לי זמן לחזור אליו. עייפות וכאלה. יום חמישי, שמונה בערב. אני בחוות מחשבים בפקולטה בשביל לעשות שיעורים בחדו"א, נכנס לראות חדשות באחד מאתרי האינטרנט השונים. חצי דקה אחרי שהמהדורה התחילה עולה כתב ומדווח שנפלה קטיושה בחיפה. לא לקח הרבה זמן לפני שכל האנשים בחווה ידעו מה קרה. נכון שזה קרה במרחק של כמה קילומטרים טובים מכאן, אבל זה היה מספיק בשביל אנשים להיכנס להיסטריה. תוך דקות קרסה הרשת הסלולרית ואני בקושי הצלחתי להתקשר הביתה להרגיע את אמא שלי (את אבא שלי לקח לא מעט זמן להשיג). אנשים ליד התחילו להתלונן שככה הם לא יכולים ללמוד, שהם לא מסוגלים ללמוד למבחן שיש להם למחרת וברגע שהם יכולים הם ייקחו את הרגליים ויעופו הביתה, הרחק מהקטיושות. אחרי עוד קצת חצי שעה הופיע מייל שדיווח לכולם לאן הם צריכים להתפנות במקרה שהטיל מגיע (אני צריך להתפנות לפקולטה, מרחק הליכה לא קטן מהחדר שלי, בטח ובטח במצב חירום...) ואחריו עוד מייל שמבשר שמי שיש לו מבחן שיחכה לבוקר ואז יחליטו מה לעשות. מהשיעורים בחדו"א כבר שכחתי. לא הייתי מסוגל לעשות אותם. קצת יותר משעתיים של ניסיונות להוציא שיחות טלפון, שיחות הרגעה בכל מיני דרכים אפשריות וצריכה בלתי מוגבלת של חדשות, החלטתי לפרוש לחדר. אחרי מקלחת זריזה, לקחתי את עצמי לסימפ, להיות קצת אצלה, ואחר כך לחזור לחדר לישון. והאמת? להסתובב ברחובות חיפה ב-1 וחצי בלילה לא היה יותר מדי שונה מלהסתובב בתל אביב באמצע הלילה. כולה קטיושה...

כל השילוב הזה, של הלחץ מהמבחנים (יום שני חדו"א 2...) וכל המצב מסביב רק מכניס אותי לסחרור. בכלל, צריך עכשיו להתרגל לעובדה שאני ממש לבד בחדר, שאין לי יותר שותף. אז בהתחלה זה נחמד, וארגנתי קצת מחדש, לפרוש את עצמי על המרחב הקצת יותר גדול שיש לי כאן, אבל בסופו של דבר החדר נראה הרבה יותר שומם. זה לא שהייתי כאן לבד. סגרתי כאן שבתות לגמרי לבד (הוא לא נשאר אף פעם בסופי שבוע) אבל זה היה שונה. עכשיו זה סופי, המדפים שלו ריקים לגמרי (הוא לקח הכל פרט למיקרוגל, לקומקום ולמאוורר), הארונות שלו ריקים והאווירה פתאום השתנתה. דווקא די הסתדרנו, אבל צריך להתרגל עכשיו לרעיון הזה, שבשלושת השבועות הקרובים (מינוס היומיים שאני מתכנן להיות בבית בשבוע הבא) אני אהיה כאן בצורה הזאת.

5 מבחנים לסוף. אולי כל מה שאני צריך עכשיו זה שקט, ומשהו (או מישהו) שיגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב, ואולי להתרכז בדברים שהכי חשובים לי כרגע, ולהשתדל לא להיות שחקן משנה בטלנובלות של אחרים.

באמת הגיע הזמן.

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-17/7/2006 12:57
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא