אוגי פסק זמן

11 8/2006		פסק זמן
		תגיות: רוחות מלחמה

"לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה"

עוד שבוע של מלחמה עובר לו ואי אפשר לראות איך זה ייגמר. אני כבר לא מסוגל לראות חדשות, לשמוע מה קורה אבל אי אפשר להתחמק מזה. הכותרות האדומות בדף הבית, החדשות כל שעה עגולה, מהדורות החדשות שלא נגמרות בטלוויזיה ומעלימות את כל שאר התכניות. כל שעה נוסף שם, כל שעה יש דיווח חדש על עוד מישהו שנפגע, שנחתה עליו קטיושה, או משהו אחר שקרה. זה לא שאני נגד, צריך להמשיך כי זאת מלחמה על הבית ואם היו קוראים לי, לא הייתי מהסס לרגע, אבל זה קשה לשמוע את הדברים האלו שוב ושוב.
אז מנסים לייצר סוג של שיגרה, לעשות את הדברים הרגילים, הנורמליים. במקום ללכת להופעת הענק, הלכתי להופעה ישראלית טהורה קטנה במקום (ואפילו קיבלתי את כל הכסף בחזרה, מצחיק לראות מינוס בפירוט החיובים באשראי), אני והפיצול אישיות שלי. ארבעה הרכבים ישראלים, כל אחד נתן כמה שירים. אורן ברזילי היה טוב, העברית היו הזויים, דפנה והעוגיות היו דפנה והעוגיות, וכשעלה ההרכב הרביעי, זה שבכלל לא הכרתי, החלטתי לפרוש הביתה. נגמר לי.
ביום ראשון החלטתי שצריך לחזור ללמוד, אז קבעתי עם אחד שלומד איתי (שותף פוטנציאלי לשנת הלימודים הבאה) שנשב ונלמד באוניברסיטת תל אביב, שנותנת לסטודנטים מהצפון את האפשרות לבוא וללמוד אצלה. אוניברסיטת תל אביב זה מקום גדול, כל כך גדול עד שקשה למצוא איפה לחנות. יש המון מגרשי חניה מסביב, וכל אחד לוקח מחיר אחר. חלק לפי שעה, חלק לכל היום וחלק בכלל לא אוהבים סטודנטים מבחוץ. בעיה שנייה הייתה שאנחנו לא ידענו לאן ללכת. שעה שלמה שרפנו בשביל לחפש איפה הפקולטה שלהם למדעי המחשב, כי זכרנו שקיבלנו מייל שאומר שאנחנו יכולים להשתמש במחשבים שלהם לצורך לימודים. עד היום היינו יכולים לחפש ולא למצוא. חרשנו את כל האוניברסיטה אבל לא מצאנו שום דבר שמתקרב לזה. בסוף ישבנו בספריה, אבל שם אי אפשר בכלל להכניס תיקים. צריך לרוקן אותם לתוך סלסלה בכניסה ולקחת את הסלסלה איתנו. פראנויות של אוניברסיטה גדולה. הבעיה שנאלצתי להיסחב עם המחשב, אחרי שלא הצלחתי למסור אותו לתיקון (מה שבועיים להיפרד ממנו ועוד עכשיו? ועוד שייסע לחיפה?!). היה מוזר להסתובב עם סלסלה שבתוכה מחברות בחדו"א, קלמר, ארנק, מפתחות לאוטו ותיק למחשב עם מחשב בתוכו. כל ההיגיון מאחורי להיסחב עם הצעצוע הוא שיהיה אפשר להשתמש בו. זה כמובן מחייב מציאת שקע (משימה קשה ביותר) וחיבור אלחוטי. האחרון היה חסום לגמרי בפנינו, רק מקומיים יכולים לקבל אותו. אז למדנו קצת (ממש קצת), אכלנו במקדונלד'ס הכחול (!) המקומי, עשינו עוד ניסיון כושל למצוא את מדעי המחשב (מצאנו חוות מחשבים נעולה), קשקשנו עוד קצת והתפזרנו. זה מזכיר לי עכשיו שצריך באמת להמשיך ללמוד...
אפילו הצלחתי לסחוב מישהו לסרט. יותר נכון סחבו אותי, אבל לא ניתפס לקטנות. מה שטוב להסתובב עם מישהו שגר בצפון, זה שבכל מקום יש "הנחת תושב צפון" וככה נכנסנו לסרט בסינמה סיטי ב-26 שקל. חבל שאחרי המלחמה זה ייגמר, כי זה מחיר שהוא הרבה יותר הגיוני לראות בו סרט (ואחרי זה הם מתפלאים למה מורידים סרטים). הסרט עצמו (סופרמן חוזר) היה נחמד, אבל לא יותר מדי. אחד הדברים היותר טובים שהיו בו היה כשסופרמן נופל מהחלל אל כדור הארץ ומתרסק, ואז מישהו בקהל לחש ש"האזעקה לא פעלה". הומור שחור של מלחמה.
וט"ו באב? אני לא חושב שיש באמת טעם לציין אותו אם אין אהבה. במקום זה ישבתי לי על כוס גינס בקינג ג'ורג' עם נוי-נוי, וזה הרבה יותר טוב מסתם להרגיש רע.

"אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף"
[פסק זמן – אריק אינשטיין]

שרק יהיה שקט...שמור בטל

35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-20/8/2006 01:37
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא