אוגי סוף (שנה)

21 9/2006		סוף (שנה)
		תגיות: אהבה ויחסים, יוצא אל האור

כנראה ידע זה שהחליט על תאריכי הבחינות לכוון שמועדי א' יסתיימו בדיוק עם ראש השנה. ככה, הוא אמר, יוכלו הסטודנטים לסיים עם כל המטלות שלהם ולפתוח את השנה החדשה ברגל ימין, שמחים וטובים. כמובן שזה לא נכון, כי הסיכויים שסטודנט טכניוני ממוצע לא ייגש למועד ב' כלשהו (ובסמסטר הנוכחי יש גם מועדי ג', צריך לבחור 2 מבין שלושת המועדים) שואפים בדיוק לאן שהציון שלי בחדו"א שואף לו. טוב, קצת הגזמתי. הוא יותר חיובי מזה, אבל לא חיובי ממש (בצורה כזאת שאני חייב לגשת למועד נוסף). אז כן, מחכים לי שלושה מועדי ב' מהשבוע הבא, אולי אני אחליט לגשת גם למועד ג' אחד (וזה כבר יקרה בתוך סמסטר חורף), אבל מאז הנפילה בחדו"א שהיה המבחן הראשון אחרי המלחמה, הציונים שלי נראים טוב יותר. אפילו במבחן בקומבי, שיצאתי ממנו עם הרגשה מחורבנת קיבלתי ציון שהיה קרוב מאוד לממוצע הכללי (70) ובהתחשב בעובדה ש-20% נכשלו, ושמועדי ב' הם קשים בטירוף והרבה יותר ממועדי א', אני אומר תודה וממשיך הלאה. המבחן האחרון, אתמול, קצת קלקל. דווקא חשבתי שילך בסדר, הייתי בסדר עם החומר אבל משהו התפקשש באמצע. את החלק הראשון שלו הצלחתי להעביר בצורה טובה יחסית ואנשים אחרים התלוננו שלא היה להם זמן, אבל החלק השני היה הרבה יותר גרוע. קרוב לחצי מהזמן בהיתי בדף עם השאלה והוא סירב לענות לי איפה לכל הרוחות מתחבאות השגיאות שהמרצה הארור שתל בקוד שהוא כתב. אומרים שצרת רבים, פקטור גבוה, אבל אני מחכה לציון הסופי של הקורס בשביל לראות אם בכלל כדאי להשקיע זמן בסוף החודש הבא ולגשת למועד ב'.
השנה נגמרת לה מחר ואני רציתי לסיים את השנה הזאת עם תקווה גדולה לשינוי, עם התחלה טובה של השנה הבאה. הבעיה שקצת קשה לקבוע להיפגש באמצע תקופת מבחנים, בטח שגם לי וגם לה יש שני מבחנים באותו שבוע (ואצלה ההפרש ביניהם היה הרבה יותר קטן). רציתי להיפגש איתה שוב אחרי אותו ערב סרט, אבל כל אחד היה עסוק ולא הצלחתי למשוך אותה מהספרים לכוס קפה. השבוע היא זאת שפנתה ושאלה אם אני רוצה להיפגש. אז קבענו בבית הקפה הטכניוני (כן, יש לנו כזה. אז מה אם אנחנו חנונים, אנחנו יכולים להרגיש קצת אוניברסיטת תל אביב...). מתיישבים על ספל קפוצ'ינו (או הפוך) ושוברים את הקרח. מקטרים על החגים שמגיעים, כל אחד והבעיות המשפחתיות שפתאום צצות, על הבחינות, על החברה שלה שמציקה לה בשעות הקטנות של הלילה בגלל החבר שלה. מראש לא תכננו להיפגש להרבה זמן כי כל אחד צריך לחזור לענייניו ואני מלווה אותה חזרה למעונות שלה (שבמקרה הם בכלל בצד השני של הטכניון, אז מה?), כשבדרך עוברים דרך המקומות ההזויים והנסתרים שיש, שאני אפילו לא חשבתי שהם קיימים. כשמגיעים לבניין היא קולטת שהגיע המשלוח שהיא הזמינה מהסופר והשליחים כבר חוזרים לתוך הטנדר שלהם. היא רצה למעלה ובדרך מספיקה להגיד לי שלום מהיר. את החדר בחזרה לחדר אני עושה בצליעה קלה. מסתבר שהקיר של הבניין יותר חזק ממני, לא משנה כמה אני אבעט בו מרוב תסכול.
כשהגעתי בחזרה כבר אמרתי שמגיעה לי עוד הזדמנות עד שנוסעים הביתה לחג. חיכיתי קצת ואז שלחתי לה הודעה וכתבתי שההפסקה הזאת גרמה לי להרגיש טוב, ובעצם עזרה לי להמשיך ללמוד יותר טוב בהמשך הערב. שאלתי אותה אם היא מסכימה שנעשה את שוב מחר והיא הסכימה. את היום למחרת העברתי עד הערב בהתכוננות למבחן ביחד עם מוזיקה טובה באוזניים. האווירה הכללית הייתה די אופטימית עם תחושה שהולך להיות טוב. חיכיתי לה ליד הקפה, התיישבנו לנו בשולחן בחוץ ופטפטנו. אחר כך עשינו טיול קטן לכיוון הדירה במעונות של חברה שלה ("זה לא שאין לי ללמוד", אמרתי לה, "אני פשוט צריך קצת הפסקה מזה"). אחר כך התחלנו ללכת בחזרה לכיוון הפקולטה שלי, אחרי שאמרתי לה שאני רוצה קצת זמן אינטרנט, למנוע מהתיבות דואר שלי מלהתפוצץ והיא אמרה שהיא תלווה אותי לשם כי "מחר לך יש מבחן וזה יותר חשוב". כשהגענו לדלת, רגע לפני שהסתובבה ללכת בחזרה לחדר שלה, תפסתי אותה ואמרתי לה שאני רוצה להגיד לה משהו. הקול שלי רעד, גם הברכיים (הבנתי סוף סוף את המשמעות של הביטוי פיק ברכיים...) ובין לבין הצלחתי להגיד לה שטוב לי איתה, ומאז שאנחנו נפגשים רק אני והיא בלי החוליה שקישרה בינינו למדתי להכיר אותה ושהיא פשוט מוצאת חן בעיניי. היא שתקה, והשתיקה נעשתה יותר ויותר מביכה מרגע לרגע. בסוף היא אמרה שכרגע היא לא רוצה אף אחד מסיבות אישיות, אותן סיבות שגרמו לה להיפרד מהחבר האחרון שלה. לא דיברנו יותר מדי ובסוף כל אחד הסתובב לו לכיוון שלו והלך לדרכו.
למחרת אחרי המבחן ישבתי עם א' על הדשא לנוח. הוא סיפר לי שהוא דיבר איתה אחר כך (וגם לפני) ושהיא אמרה לו שכרגע היא לא רוצה שום דבר רציני ושלהיות איתי זה יהיה דבר רציני. הוא ניסה לייפות את זה, לנחם, להגיד שבעצם זה לא נכון שהיא לא רוצה בכלל. לא ניחם. אחר כך הוא אמר שבתקופה שרק הכרנו, כשהיא הגיעה לראות אצלנו סרט בחדר עם החברה שלה במהלך הסמסטר, דווקא מצאתי חן בעיניה והיא היא מעוניינת אבל אף אחד מאיתנו לא עשה שום צעד בכיוון. אחר כך נזכרתי איך בסוף הסמסטר, רגע לפני המבחנים, היא הזמינה אותי אליה ביום שישי ששנינו נשארנו לבד במעונות לארוחה. אחר כך נחתה הקטיושה בסטלה מאריס, היא חשבה שאני נסעתי הביתה ואני חשבתי שהיא שכחה מכל העסק וזה שוב התפקשש. רגע לפני שחזרנו צפונה היא שלחה לי הודעה ושאלה מה קורה. אני התקשרתי אליה והתחלנו לדבר, להעביר חוויות מלחמה ואז היא אמרה איך חסרים לה אותם הסרטים בימי רביעי בערב שהיינו רואים כל החבורה אצלנו בחדר. בלי יותר מדי לחשוב שאלתי אותה אם בא לה ללכת לסרט, והיא הסכימה. משם הכל התחיל להתגלגל.
אחרי שנגמר הזמן אינטרנט וחזרתי לחדר, לא רציתי לדבר עם אף אחד. רציתי את השקט הרגיל שלי. החלפתי במחשב את "השיר של איתי" עם "קליפה" ופשוט ישבתי והקשבתי למילים המכאיבות. אחרי חזרה קטנה אחרונה על החומר רציתי מישהו קרוב לדבר איתו, לשפוך את כל הדברים בפניו, אבל אחת נרדמה והשניה תקועה לה אי שם וגם ככה בקושי מדברת איתי, אז החלפתי בגדים, כיביתי את האור וניסיתי לישון. למרות שהייתי צריך לקום מוקדם בבוקר, לא ממש הצלחתי להירדם. הסתובבתי במיטה והמחשבות הסתובבו אצלי בראש, והכרית נהייתה מלוחה. התסכול התחלף לו בייאוש ובאכזבה, עם לא מעט מחשבות אם בכלל הכל כדאי, אם בכלל יש טעם לחפש אהבה שאני בכלל לא יודע אם קיימת. הדבר האחרון שאני זוכר לפני שנרדמתי היה את השיר שבקע מהרדיו של השכן מלמעלה. Stop crying your heart out...שמור בטל

34 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-24/9/2006 01:40
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא