אוגי גשם ראשון

17 10/2006		גשם ראשון
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

יושב לי בבית, ליד השולחן שהוסב להיות השולחן שלי, שמפוצץ בכל החומר למבחן הקרוב (והאחרון שאני צריך לעשות) וכל מה שאני עושה זה להרים את הראש לכיוון החלון הפתוח ולשאוף את האוויר מבחוץ פנימה. זה לא האוויר הרגיל של גוש דן שנמצא לו בחוץ, זה אוויר נקי יותר, צלול יותר, חורפי יותר. ריח של גשם ראשון שמנקה את הכל, נותן תחושה של רעננות בכל דבר, עם משב רוח צונן אחרי כל הקיץ החם שהיה.
מזג האוויר הזה מצויין לצאת להליכה, לנער קצת את העצמות היבשות שנדחסות להן מאחורי השולחן, לצאת קצת לנשום אוויר של סתיו, וגם לתת למחשבות לנדוד מעבר למטריצות, ערכים עצמיים ושאר הקללות שהקורס ניסה להכניס לי לראש. אני מחליף לבגדי ההליכה שלי, מכניס את הנגן לתא המיוחד שלו ויוצא לדרך, רק אני, המוזיקה והמחשבות, וכאלה יש הרבה. יותר מדי. הדרך אל מסלול ההליכה העירוני שקטה ונחמדה והמסלול עצמו מלא באנשים שעושים בדיוק את אותו הדבר כמוני. רצים, הולכים, מדברים עם אנשים אחרים, שומעים מוזיקה, מנסים לשמור על כושר.
המחשבות נודדות להן בין מרחבי החולות שבדרך ובין אתרי הבנייה שצצים להם ומעלימים את החולות, מנסות להבין מה לכל הרוחות קרה בשבועות האחרונים שגרם לי להתפרק כל כך, להתרסק לגמרי. אני מנסה למצוא את התשובות או מי אשם בכל זה ולא מצליח. חושב עליי וכל מה שעשיתי וניסיתי לעשות, מנסה להבין איפה טעיתי, מה עשיתי לא טוב שגרם לכל זה.
אולי באמת האשם היחיד בכל מה שקרה הוא אני. אולי באמת יש לי נטייה להוציא דברים מפרופורציות, לייצר יותר מדי ציפיות ואז יותר מדי להתאכזב כשהן נעלמות. אולי באמת אני צריך לדעת מתי לתפוס מרחק, להיעלם ולא להפריע לאנשים בחיים שלהם. זה נכון אפילו אם אני מקבל מהם שיחת טלפון שמכניסה אותי לסוג שלהם, גורמת לי לדאוג ולפחד שמשהו נורא יקרה (דבר שבסופו של דבר לא היה רחוק מהמציאות) ולנסות למצוא דרך להתנהג כמו מה שאני חשבתי שזה חברי. כנראה שכל התפיסה שלי היא בכלל מוטעה, ואני צריך להישאר לי בתוך השקט שלי ופשוט להתרחק. אולי דואג יותר מדי, מוכן להתעלם מסכינים שנתקעות בגב רק בשביל בן אדם שאני עדיין מאמין שבפנים הוא עדיין החבר שלמדתי להכיר.
לפעמים אני פשוט לא מבין את עצמי. איך אני יכול פתאום לנעול את עצמי אחרי פגיעה קטנטנה, בלי להראות סימנים החוצה או חוסר היכולת שמתעוררת לפעמים בלהוביל שיחות. אני אפנה למישהו אם באמת יש לי על מה לדבר איתו ואם זה נתקע באמצע, אז אין לי דרך לצאת מהבור הזה. זה עוד יותר מציק כשהצד השני לא מנסה למצוא דרך להמשיך, לשמור על מה שהתחלנו ואז נוצרת שתיקה. דרך האינטרנט זה לא הכי נורא, אפשר להמשיך לעשות את הדברים הרגילים שעושים בו זמנית יחד עם השיחה, אבל בחוץ, בעולם האמיתי, השתיקות האלו יכולות בקלות להפוך ממביכות (שזה עוד יכול להיות קצת חיובי) למעיקות, ואז המחשבות האלו יתקפו אותי ואני לא אבין איפה ומה בדיוק אני לא עשיתי בסדר שגרמתי לכל זה. זה קשה כשמסתכלים לצד השני בעיניים ורואים גם אצלו את אותה חוסר נוחות ותסכול מעוד שיחה שהלכה לשום מקום.
ועדיין, למרות הכל, אני עדיין מטפח תקוות וחולם בהקיץ על איך הדברים יכולים להיראות טוב יותר, מנסה להתקרב למרות שכבר נדחיתי, שולח שירים במייל (ואפילו מקבל אחד בחזרה) ופתאום זה נהיה שוב חיובי, רק שהפעם אני כבר יודע שבנקישת אצבעות קטנה אני יכול שוב ליפול בחזרה אל התהום, ויש סיכוי הרבה יותר גבוה שזה יקרה מאשר שהחלומות יתגשמו.
לא פלא שיש מי שמנסה לשנות אותי, לעצב אותי כמו שהוא רוצה שאני אראה ואשדר לעולם. זה תהליך שהוא מאוד קשה בשבילי, כי זה פשוט להפוך את כולי לגמרי, גם אם זה מתחיל בדברים הבאמת קטנים כמו שינוי קל במראה החיצוני או בלבוש. זה לערער לי את העולם לגמרי, ואת יכול לעשות רק מישהו שאני באמת סומך עליו, אחד כזה שאני יכול להגיד לו את כל מה שמתרוצץ לי בראש בלי לחשוש שזה יגיע למישהו אחר, אחד כזה שיכול לסמוך עליי בכל הדברים שעוברים עליו. כמו הרבה דברים בחיים, גם זה צריך להיות דו צדדי.
אחרי כל זה, לא פלא שאני מרגיש כאילו אני ממש חרא של בן אדם. אחד כזה שרק מרחיק ממנו אנשים בכל מיני צורות, שלא מצליח לפעמים את הדברים הכי בסיסיים, שאפילו הלימודים לא הכי מצליחים לו (אם כי לפעמים אני מסוגל להפתיע את עצמי ולגרד עובר במבחן שהייתי בטוח שהציון ישאף לאפס). כמעט כל החיים שלי הפכו לתסכול אחד גדול. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לצאת החוצה, לשאוף קצת אוויר של אחרי גשם, ולהירגע. פשוט להירגע, ולמצוא דרך איך אפשר לתקן את עצמי בצורה שתעשה לכולם טוב. מיואש, אבל לא מקרה אבוד. עדיין.

"והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות"
[מבול – רונה קינן]
שמור בטל

14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/10/2006 20:37
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא