אוגי הריקוד המוזר של הלב

28 10/2006		הריקוד המוזר של הלב
		תגיות: אהבה ויחסים

"היא כותבת לי שורות קצרות
ואני עונה במגילות
המחוות שלה מאופקות
ושלי עולות על גדותיהן"

אם יש משהו שהייתי רוצה לדעת זה מה היא חושבת, איך היא רואה את כל השיחות הקטנות שלנו. עושה רושם שאותו ערב אפור שבו אמרתי לה מה שאמרתי (והיא החזירה שהיא לא רוצה כרגע שום דבר) כאילו ולא התרחש, אבל בכל זאת יש לי תחושה שהעניינים הם לא בדיוק כמו שהיו קודם.
הדבר היותר הגיוני וטוב שהייתי צריך לעשות אחרי אותו ערב זה להתנתק, לשים את הדברים בצד ולהמשיך, אבל קשה להישאר אדיש כשהודעה ממנה מהבהבת בתחתית המסך, מזמינה לעוד שיחה. וככה יוצא לנו לדבר מענייני לימודים שיש לכל אחד על הראש, במיוחד עכשיו שיש עדיין מבחנים (בעיקר לה, אני עוד מתלבט אם לגשת לעוד אחד או שניים למרות שאני לא חייב), או לקראת שנת הלימודים החדשה, דרך המכרים המשותפים שיש לשנינו. אני נותן לה קצת לפרוק את עצבי היום יום, קצת להרגיע, לתת כתף. גם השבוע זה היה ככה, כשהיא באה והתלוננה (בכאב) שהמשפחה הקצת יותר רחוקה חושבת עליה דברים שהם לא נכונים ושהיא מרגישה שלמרות שהחברים שלה דואגים לה, הם עושים את זה דווקא ממקום של התנשאות עליה, כאילו היא ילדה קטנה שצריך לשמור עליה ולהגן עליה, וזה לא ממש מוצא חן בעיניה. עניתי לה שאין לה בכלל סיבה להתעצבן, שאם טוב כמו איך שהיא, אז זה מה שבאמת חשוב, והיא לא צריכה לדאוג מה חושבים עליה אנשים שהיא לא מחשיבה לקרובים (ואם יש כאלו, אז שתדבר איתם, ותיישר אותם). הוספתי גם איך אני רואה אותה כשאני מסתכל עליה מהצד, שטוב לי לדבר איתה, שאני נהנה לבלות איתה, שהיא בן אדם טוב, ושבנוסף להכל, היא גם בחורה יפיפייה. תיבות המייל של שנינו מתחילות להיות עמוסות מרוב השירים שאנחנו שולחים האחד לשנייה. זה התחיל כשאני שלחתי לה שירים שהיא ביקשה שאני אמצא לה (בצפון אי אפשר להתחבר לשיתוף קבצים) ואחר כך הצעתי לשלוח לה גם דברים שאני אוהב שיכולים למצוא חן בעיניה. בתגובה, ובאופן מפתיע למדי, היא התחילה גם להחזיר לי שירים בחזרה (וגם לשבח את הבחירות שלי). גם הספקנו להיפגש שוב. היא לקחה קצת פסק זמן וחזרה הביתה, אז קבענו לסרט ואחריו ישבנו ודיברנו על כוס קפה במקום נחמד לא רחוק מהבית שלה.
החלטתי עם עצמי שאין לי מה להילחץ עם כל הדברים, אני רוצה פשוט לזרום ולראות מה קורה, לראות לאן זה יכול להתפתח. כמובן שיש כיוון מסוים שאני רוצה שזה יתפתח ואני פחות ירצה שזה ילך לכיוון השני, הידידותי בלבד. סיפרתי לה על הטיול הקטן שעשיתי השבוע בתל אביב ועל כמה אני אוהב את הים וכמה אני רוצה לעשות הפסקות קטנות בשנת הלימודים, לקחת אוטובוס ולרדת לים, להירגע. היא שאלה אם היא יכולה להצטרף אליי, וגם הציעה שנעשה גם מדי פעם טיולים בעיר, כדי שנראה גם אותה, אחרי שאנחנו סגורים כל הזמן בתוך הטכניון.
זה נראה טוב, נראה קצת יותר חיובי ממה שהיה לפני חודש, אבל תמיד יהיה את החשש הזה, שזה רק אני זה שמרגיש ככה. בגלל זה אני לא רוצה להלחיץ את עצמי, לא לחשוב שיש דברים שאני צריך לעשות. אני פשוט רוצה ליהנות, לחזור הביתה עם תחושה שהיה ערב מצוין ולא עם תחושה של למה לא עשיתי משהו. לתת לה להבין מי נמצא מולה, ובשקט, בלי לחץ, בלי יותר מדי דפיקות לב שסוגרות את הפה ויוצרות מבוכה, להראות לה שעוד לא ויתרתי עליה. להיות אני, זה מה שחשוב בסופו של דבר.

"כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגללו אני מוכן להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב...
אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב"
[הריקוד המוזר של הלב – רונה קינן וגידי גוב, למילים והלחן שלה, אחד היהלומים האמיתיים במוזיקה הישראלית]
שמור בטל

14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-30/10/2006 09:12
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא