אוגי אני והגביע הקדוש

3 5/2004		אני והגביע הקדוש
		תגיות: אהבה ויחסים

לקח קצת זמן להירגע מהטירוף הכללי של שבת בערב. הפוסט הזה נכתב 48 שעות אחרי משחק הכדורסל המושלם שנראה כאן מאז ומעולם (וזו לא הגזמה). אני חושב שכל מילה שנשפכה בעיתונים, בטלוויזיה וברשת נכונה ומי אני שיוסיף להם עוד.

לא נלחמתי על כרטיסים למשחקים, גם לא יצאתי לפארק הירקון (למרות שמאוד רציתי). איכשהו שוב אני מרגיש שפספסתי קצת מהחוויה הגדולה הזו של גביע אירופה, ממש כמו לפני 3 שנים. ולא שלא הייתי בחגיגות. ממש לפני שנה צעדתי ברגל את כל הדרך מאצטדיון רמת גן לספורטק בשביל חגיגות האליפות המתוקה של קבוצת הכדורגל (את חגיגות הגביע שנה קודם העברתי באבט"ש הראשון שלי). אבל גם הצפייה בבית, עם אמא ושני האחים הייתה שווה הכל. במיוחד היה לראות את אח שלי הקטן, כולה 8 וחצי, יושב עד מאוד מאוחר בשבילו (יש בית ספר למחרת) לראות את האלילים החדשים שלו. כל זה כמה שבועות אחרי שהלכנו ביחד לנוקיהו בשביל לראות את האלופים רומסים בקלילות את רמת השרון, בתוצאה שהזכירה מאוד את יום שבת. אני זוכר באחת משיחות הטלפון שלי הביתה מהצבא שומע אותו מרווח לי שהיה לו אורח מיוחד בחוג כדורסל שלו: גור שלף. רק על זה הוא דיבר במשך כל השיחה ולא נרגע לרגע. השחקן הראשון, אגב, שהוא חיפש באותו משחק לא היה שאראס או וויצ'יץ' אלא דווקא הקפטן, וברגע שהוא זיהה אותו הוא דאג לפלוט קריאת שמחה מהפה שלו. אתמול כשהתקשרתי הביתה, הוא דיווח לי שהמאמן שלו בחוג הבטיח לנסות להביא להם את "ברונשטיין". זה היה שווה יותר מהכל, אפילו מהדמעות של השמחה, בבוקר ברכבת כשהדיסקמן טחן שוב ושוב את we are the champions.

כשאני אחזור הביתה אני מתכוון להסיר מהדלת ומהקיר את תמונות האליפות של שנה שעברה של הכדורגל (מזל טוב לירוקים) ולתלות במקומם את האלופים החדשים, שגדולים. המוספים של אתמול יכנסו למגירה, לזכור אותם לנצח.

עכשיו צריך לנחות ולחזור לחיים. אבל מי רוצה.

"ונדמה שזה טוב / ככה כי צריך לאהוב / ונדמה שזה קרוב / משהו קטן וטוב".

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא