אתמול אחרי הצהריים, אני מסיים עוד יום של לימודים ומתחיל לרדת לכיוון הפקולטה להעביר עוד ערב בניסיון לסיים עוד שיעורי בית (ולחכות לעוד כמה שנמצאים בקנה). כבר בכניסה רואים שהולך להיות ערב מעניין, כשכמה משאיות חונות ברחבת הכניסה ואנשים פורקים מהם דברים פנימה. עוברים את הבדיקה הבטחונית בכניסה לבניין (השומר כרגיל מנומנם) ואז מביטים ללובי. בעצם, מרוב אנשים לא רואים את הלובי. עשרות אנשים, אם לא יותר, מתגודדים להם ומסתכלים על כל מה שקורה. מסתבר שארגנו איזה ערב של תחרות יזמות כלשהי, וכל המי ומי הגיעו. אז היו דוכנים של כל מיני חברות, וממש כמו ביריד התעסוקה, אנחנו הסטודנטים הצעירים מנצלים את הערב בשביל לסחוב מתנות. השלל: שני עטים, מרקר דו כיווני ושרוך לפלאפון. סביר. בקצה של הפקולטה חילקו לחם שזה עתה נאפה עם טפאנאס (אני מקווה שאייתתי נכון, בכל מקרה, זה ממרח זיתים למי שלא יודע) וירקות, בצד השני היה בר משקאות חמים וכל האנשים חיכו שיתחילו ההרצאות שלשמם הם הגיעו. ברחבי הלובי הוקמו פינות הירגעות (זולה בשפת העם), אבל זה היה על חשבון חדר העיון שלנו (הידוע בכינויו חדר רעש, בגלל שאי אפשר לשמוע מבחוץ כמה מרעישים בפנים כשרבים על הוכחה בלוגיקה או הסתברות). אז מה עושים אחרי שטוחנים קצת לחם? נכנסים לחווה ומתחילים לעשות שיעורים, ואלה, כאמור, לא חסר. אחרי שעה ומשהו, כשאני חוכך בדעתי באיזה כד יש יותר כדורים ולמה לעזאזל אכפת לי אם הם ירוקים או בצבע בורדו-כחלחל, מישהו נכנס פנימה עם קופסה של אוכל סיני. התחילה ארוחת הערב. בלובי כבר היתה חגיגה שלמה. בצד אחד שולחן שמחלקים בו אטריות סיניות, לידו שולחן עם חומוס, בשר ופלאפל, ובקצה חילקו מרקים (גזר או ברוקולי). בבר משקאות נתנו גם קינוחים. בין לבין, קלטתי כמה עתודאים מסתובבים להם עם כוסות יין ושותים כאילו אין להגיש למחר תרגיל בית בלוגיקה. נו, מילא, עד שסוף סוף גם הם יכולים לשתות. בין לבין הרעים קולו של נשיא הטכניון שבירך את כולם על הערב ועל ההשתתפות ואיחל לכולם בתיאבון.

למה אני מספר לכם את כל זה? כי היום כשחזרתי לחדר אחרי יום לימודים שכמעט נרדמתי בו, פתחתי את המחשב וגיליתי, כחול (עם לינק) על גבי לבן שנשיא המוסד שבו אני מעביר את זמני (יש הגדרה טובה יותר?) מתלונן, ממש זועק, שהמקום על סף קריסה כלכלית, ושהוא נמצא בגרעון של 25 מיליון דולר. מעניין, אמרתי לעצמי, שלמרות הגרעון הזה הם עדיין מסוגלים להרים ערב שכזה, להנאתם המרובה של הסטודנטים למדעי המחשב.

אחרי הקפיצה לחדר, קפצתי לבריכה. קצת שחיה לא תזיק (ולעזאזל הקור כלבים שיש כאן). יש משהו מאוד מוזר בבריכה אצלנו. כשמתחילים לשחות באיזור הרדוד, אז די חמים ונעים. איך שעוברים את הקו למים העמוקים תוקף גל קור שיכול לגרום למי שעוד לא ממש התרגל לקור של המים כזה הלם שעלול להטביע אותו. עד שמגיעים לצד השני (בכל זאת בריכה אולימפית) כבר מספיקים להתרגל, אבל ברגע שחוזרים ושוב עוברים את הקו למים הרדודים, נהיה כל כך חם, ככה שאם הייתי מסוגל, כבר הייתי מזיע (אבל אי אפשר, אני מתחת למים). כל זה מעלה את הסברה שלמרות היוקרה של המקום ולמרות ההשקעה, עדיין תמצאו את אלו שישתינו לכם בבריכה.

הוכחה? באינדוקציה!

סיפרתי כבר בפוסט הקודם את עלילותיי עם השותף החדש שלי וכמה אידיוט הרגשתי איתו. בעקבות זה שלחתי לו מייל מתנצל ואמרתי שהעניין הזה לא יחזור. הוא מצידו ענה לי שהוא באמת היה מאוכזב וכועס, ציפה שאני אסיים בעצמי את כל העבודה ואז נשב ורק נשווה תשובות. מהבקשה שלי לקבל עותק של מה שהוא עשה הוא התעלם (שלח אותי לקרוא את השקפים של ההרצאות והתרגולים) וסיים במשפט המחץ "עדיף שנשקול את המשך עבודתינו המשותפת" (באנגלית במקור). אז שקלתי. עכשיו אני מחפש שותף חדש, שעושה פחות פוזות (מיותר לציין שכבר התחלתי את העבודה החדשה).

דיברתי איתה במוצאי שבת.

כלומר לא ממש דיברנו. התכתבנו במסנג'ר.

כלומר לא ממש התכתבנו. בהתחלה שאלתי אותה אם היא מתעלמת ממני והיא אמרה שהיא לא דיברה עם אף אחד השבוע. אחר כך סיפרתי לה שהיה לי שבוע רע והיא ניסתה למצוא דרך לשמח אותי (אמרה שיש לה את כל המדריך לטרמפיסט לגלקסיה על ה-MP4 החדש שלה). בסוף סיפרתי לה למה רע לי. אחרי שתיקה של כמה דקות היא ענתה שהיא לא עשתה חושבים עליה ועליי ושמאוד טוב לה ונחמד לה לראות אותי בתור ידיד שלה, בין הקרובים ביותר שיש לה עכשיו (אם היו לי 50 שקלים על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה ממישהי, מצב העובר ושב שלי היה הרבה יותר טוב עכשיו). אחר כך היא הלכה לישון, ואני נשארתי עם ההרגשה הזאת, שלא משנה מה קורה, בסוף זה הכל בראש שלי ואני זה שעושה תמיד דברים מסובכים.

עכשיו אני צריך ללכת לישון. מחר צריך לדון במצבי האקדמי הלא תקין, ואולי לסיים שיעורים בלוגיקה