אוגי התעלמות

21 12/2006		התעלמות
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הדבר שאולי הכי מפריע לי הוא שמתעלמים ממני. אני פשוט מתעב את זה. אני לא מסוגל לקבל יחס כזה ממישהו, ולא משנה מי. אני מרגיש שאני כל הזמן נאבק באיזו שהיא צורה להשיג את המקום שלי, אם זה בחבורה של אנשים או בשיחה או בכל דבר, וברגע שמישהו משתיק אותי, לא מקשיב או פשוט מתעלם מקיומי, זה גורם לכל המאמצים שלי להיות לחינם.

אחד השותפים שלי לדירה החליט להתעלם לגמרי מקיומי ביומיים האחרונים, בלי סיבה נראית לעין. ככל שאני מנסה להבין למה הוא עושה לי את זה, זה נראה יותר ויותר ילדותי, וגם יותר פוגע ומשפיל. ביום שני האחרון הגענו אני וא', שותפי לחדר בשנה שעברה, לכיתה שבה מתקיימת ההרצאה בהסתברות. בשורה הראשונה, ממש מתחת לאף של המרצה, השותף הנוכחי שלי שם את התיק שלו ופרש את הצעיף שלו על שני כיסאות נוספים. מילא לשים מחברת, קלמר או כל פריט לבוש נורמלי, אבל צעיף? א' השתעשע ברעיון להזיז את הצעיף ופשוט לשבת שם, והתחיל ויכוח קטן. לא היה לי כוח להיכנס לויכוח הזה, אז עברתי שתי שורות אחרונה, למקום שהיה ממש לא רע וניסיתי לקרוא לא', כי באמת לא היה טעם בכל השטות הזאת. בסוף הוא התרצה ובא לשבת לידי, והצעיף חזר להיות מונח על שני הכיסאות. השותף יצא מהכיתה ובינתיים הגיע עוד מישהו, ראה צעיף, וכשלא נענה לשאלה של מי זה (הייתי רחוק מדי בשביל לענות עם כל הרעש בכיתה) הוא הזיז אותו והתיישב. כשהשותף שלי חזר לכיתה וגילה את זה, הוא התעצבן אבל כבר לא היה יכול לעשות שום דבר כי השיעור התחיל (המקום שלו בשורה הראשונה נשמר). למחרת בבוקר כשהוא התעורר ויצא מהחדר, קראתי לו בוקר טוב והוא לא הגיב. מאוחר יותר הוא התיישב לידי בחווה וגם לא הגיב לניסיונות שלי לתקשר איתו. גם היום זה נמשך, וזה פשוט מרתיח אותי. רציתי עוד לשבת היום להתכונן לבוחן שיש לי ביום שישי (מה ההיגיון לעשות בוחן ביום שישי בבוקר? נו, טוב, גם ככה אין יותר מדי היגיון בלוגיקה...) ולא יכולתי להתרכז בגלל זה. ניסיתי לישון, וגם לא ממש הצלחתי להירדם, אז במקום זה אני יושב וכותב.

זה לא ששאר הדברים יותר טובים אצלי. זה פשוט מתחבר לכל ההרגשה הכללית שיש לי עכשיו. הדיכאון וההרגשה הרעה יכולים לבוא וללכת, עכשיו הם באים ונראה שהם כאן בשביל להישאר. המקרה האחרון עם ההיא זה עוד סימפטום להכל, וגם כל ההתעלמות הזאת מצטרפת לכל ההרגשה הכללית שיש לי עכשיו, הרגשה של סוג של ניצול. ניצול כי אני מרגיש שאנשים מנצלים את הטוב שיש בי בשביל כל מיני דברים. כשמישהו בא ומבקש ממני עזרה בכל דבר, אני בא ועוזר לו, בין אם זה עזרה בשיעורי בית (שבגללם אחר כך אני צריך להתווכח עם הבודקת של שיעורי הבית ולהסביר לה שלא העתקתי אותם), ללתת להשתמש בדברים שהבאתי בשבילי לדירה (אני לא אגיד טוסטר שנמצא בחוץ, אבל סיר שנמצא בתוך הארון שלי נחשב לכזה) ועד להפסיק את מה שאני עושה בשביל ללכת עם מישהי להדליק נרות ואחר כך לחפש סופגניות באזור. זה כל כך מפריע שכשצריך אותי אז אין בעיה לפנות בכל זמן שצריך ולא משנה מה, אבל אחר כך אפשר להתעלם ולתת לי לשבור את הראש לבד מה לא בסדר אצלי. יש לי יותר מדי מחשבות בזמן האחרון של ניסיונות להבין מה לא בסדר אצלי, מה לא בסדר בהתנהגות שלי כלפי אנשים שגורמת לכל זה, כי לא משנה איך אני מתנהג, עדיין אני מתאכזב ככה מאנשים, בין אם מדובר בחברים, ובין אם מדובר באחת שרציתי לקשר שהוא מעבר לידידותי (כי בזה, מסתבר, אין לי בעיות). מרוב כל האכזבות האלו נראה כאילו העולם הוא זה שבסדר ורק אני זה שדפוק כאן, ושבסופו של דבר מי שאשם בכל מה שעובר עליי זה רק אני. זה מעגל שאני כבר לא יכול לצאת ממנו, שרק גורם לי להרגיש יותר רע, כי אני באמת לא יודע מה אני יכול לעשות בשביל להיות יותר טוב, והמחשבה הזאת פשוט מייאשת, גורמת לי לחשוב שאין בעצם טעם לכל זה, שאין שם בחוץ איזה מישהי שתראה מעבר לכל האחרים. לפחות יש אנשים בעולם שעליהם אני באמת יכול לסמוך כחברים אמיתיים וטובים, שעליהם באמת אפשר לסמוך כשצריך, והאיכות של אותם אנשים הרבה יותר טובה מהכמות שלהם.

היה גם דבר אחד שעשה קצת טוב היום. ימי רביעי הפכו לימים הכי ארוכים שלי בשבוע, כשיום הלימודים נגמר קרוב לשבע וחצי בערב. אחרי יום כזה ארוך, אין ממש חשק ללמוד. אולי לכבוד זה ארגנו הערב אצלנו ממש ליד הדירה שלי כיתת אומן בהשתתפות דני סנדרסון. נהניתי מכל רגע. הוא עלה לבמה וסיפר את הסיפור שלו (וקינח בסיפור על ההוא שלפני שהוציאו אותו להורג ראה את כל חייו עוברים לו מול העיניים ופיהק...), נתן לאנשים לשאול שאלות על איך הכתיבה שלו ועל סיפורים מכוורת ועד היום, וגם איך שירים נולדים, שר קצת וגם נתן לאחרים לשיר איתו על הבמה, ובסך הכל העביר יופי של קרוב לשעתיים שבהם כל האיכסה של היום יום נשכחה. פשוט פאן טהור.

מחר יום חדש בתקווה לתקווה חדשה, אם תהיה כזאת בכלל. זה קשה לאור המצב שלי. מחר יוקדש כולו להתכוננות לבוחן של יום שישי, ולניסיונות להבין מה לכל הרוחות עובר לאידיוט הזה בראש. עם כל הייאוש שעוטף אותי בזמן האחרון, לראשונה אני מרגיש פחות טוב מהעובדה שינואר מחכה כבר מעבר לפינה.

51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הבוטן ב-25/12/2006 22:01
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא