נו, אז חזר סוף סוף האתר? יופי. מזכיר את התקופה לפני שנה איך שהתחלתי לכתוב והשרת פתאום קרס ואיזה סוף שבוע אחד מצאתי את עצמי לא כותב כלום. גם ככה לא היה לי מה לכתוב אז (לא שהיום יש לי יותר, אבל לפחות היום מישהו קורא...). ניסיתי ללמוד קצת היום לבחינה מחרתיים בין שלל הטלפונים שלא הפסיקו לצלצל. מסתבר, כנראה, שאי אפשר ממש בלעדיי ואפילו ברגעי המנוחה (הלא מעטים) שאני מסדר לעצמי, דואגים להטריד אותי בשאלות כמו "אם הוא יצא לפני שבועיים לאבט"ש אז הוא לא צריך לעשות שוב תדריכים, נכון?" וכאלה. גם ככה הריכוז שלי שואף לאפס ומרוב טקסטים מעפנים באנגלית שצריך להסביר ולהשלים מילים כבר המוח מתחרפן. חכו תראו, מחר יהיה פה פוסט שלם באנגלית. צריך לתרגל חיבור, לא?

אבל לא בשביל זה גירשתי את האנשים מהמחשב. אתמול הלכתי למשחק הבית האחרון של הקבוצה ולהיפרד ממנה להרבה זמן. במהלך 3 השנים האחרונות, ממש חופף לשירות הצבאי, נהגתי לפקוד את שער 8 של אצטדיון בלומפילד ביפו (ולפעמים גם האצטדיון הלאומי ברמת גן), לשבת במקום הקבוע (5 שורות מעל לכניסה של שער 8) ולראות כדורגל. איך הצלחתי לשרוד כל כך הרבה זמן בתוך הג'יפה של הכדורגל בארץ אני לא יודע, אבל היה משהו שמשך אותי מדי שבת שהייתי בבית למגרש. שמחתי תמיד שיצא לי לסגור שבת על משחקי חוץ (לא נוסע למשחקי חוץ, מזל רע!) ואחר כך דאגתי טוב מאוד לא לסגור על משחקי בית (הם אף פעם לא ניצחו בבית כשלא באתי) וגם כשהיה ממש חרא (במיוחד העונה) אמרתי נו, ניתן להם עוד צ'אנס. אולי הפעם נחזור הביתה עם חיוך. זה תמיד מילא אותי גאווה לחזור לבסיס ביום ראשון אחרי ניצחונות ולדאוג להגיע מאוד בשקט אחרי הפסדים. אני לא יודע איך לקרוא לזה, כי אי אפשר ממש לתאר מה זה. אהבה? אולי. סוג של דת? גם אולי. יש משהו באדרנלין הזה שזורם בגוף וגורם להיי מטורף או לדאון רציני, בלחוות חוויה ביחד עם עוד כמה אלפים שמחים, בלהרגיש את הדבר הזה של הכי טוב שיש, כמו שהרגשתי לפני שנה בדיוק, כמו ההרגשה בתחילת החודש. אולי זו באמת איזה סוג של אהבה כלשהי ויש תמיד מקום בלב לקבוצה. אולי יום אחד תבוא איזה מישהי ותיקח לקבוצה חלק גדול מהלב, אבל תמיד יהיה לה חלק.

אבל עכשיו זה נגמר. באוגוסט תתחיל כנראה עונה חדשה, ומישהו אחר ישב בכסא שלי ויצפה במשחקים מאותה זווית שאני ראיתי ב-3 השנים האחרונות. זה לא רק עניין כספי, כי בסופו של דבר את הכסף הזה של המנוי אני אנצל למטרות חשובות אחרות, זה גם עניין של התרחקות. לא הייתה עונה קלה, וגם אם יושג מקום שני בסוף השבוע, זה לא יכפר על העונה הגרועה שהייתה, עונה שהוציאה לגמרי את החשק לבוא עוד פעם למגרש. אני לא יבוא בטענות לאף אחד, כי אני מקווה שמי שמגיע לו טענות יודע את זה. אני רק אומר חבל. אולי יום אחד אני אחזור ליציע, להרגיש שוב פעם את הצמרמורת בתחילת המשחק, את המתח, האווירה, השמחה והעצב. זה יהיה תמיד בלב, ולפחות אני מודה שיצאתי אתמול מהמגרש עם חיוך. לפחות זה.

המלצת השבוע: Maroon 5 - This Love - אני לא יודע איך לתאר אותו, אבל הוא פשוט נתקע בראש ולא יוצא.

קלאסיקת השבוע: Carter USM - The Impossible Dream - יש לשיר הזה אנרגיה עצומה. קחו אוזניות ותשמעו אותו עם עיניים עצומות רגע לפני שאתם עושים משהו משמעותי בחיים.

ובקשר לתמונות, הם יחזרו בסוף השבוע. כוסאמו אנג'לפייר!