אוגי יום חדש נפלא: פוסט פתיחת החודש [ינואר 2007]

2 1/2007		יום חדש נפלא: פוסט פתיחת החודש [ינואר 2007]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

"עכשיו קצת קשה, אתה חושב לוותר,
אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים.
הופך שולחנות לעיתים רחוקות
וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים."

זה מדהים איך שפתאום עוד שנה נגמרת לה, ואתה שוב סופר לאחור. זה נראה ילדותי מאוד, אבל יש בזה סוג של משהו שהוא מאוד אישי ופרטי, שמייצג את כל החגיגה הקטנה עם עצמי ביום הזה. אז עכשיו יש 20 יום לחשוב על מה היה (ובינתיים התבזבז לו אחד על מחשבות על עצים וקשרים לוגיים).

את השנה האחרונה אפשר לסכם כשנה של אכזבות. נכון, כל החיים שלי אני רק מתאכזב, אבל משהו בשנה האחרונה היה יותר חזק מאי פעם, משהו שגרר אותי פעם אחר פעם למטה והקשה עוד יותר על הטיפוס בחזרה למעלה. מהציונים שלי ודרכי הלמידה, דרך אנשים שגילו פעם אחר פעם את הפרצוף האמיתי שלהם ועד אכזבות מניסיונות רומנטיים כושלים. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי רגע לפני ה-24 כמעט באותה נקודה שהייתי בה בדיוק לפני שנה, רק עם תחושות קצת יותר מוקצנות.

זו הייתה שנה של התפקחות. הבנתי שמה שהולך לי כאן זה לא מה שהייתי רגיל לו בחוץ ושאני באמת צריך לקחת את עצמי בידיים בצורה רצינית אם אני רוצה להיות גאה בהישגים שלי ובמה שאני רוצה לעשות ולהראות לעולם. הבנתי שאני עדיין נאיבי ותמים כלפי אנשים ושאני עדיין לא מסוגל להבדיל לגמרי עד הסוף מי באמת יכול להיות חבר ומי סתם תופס טרמפ. למדתי שאני לא יודע מה הבעיה שלי והחלטתי שיש לי מספיק דברים שמבלבלים את המוח עכשיו, ואני לא צריך שגם הלב ישחק בי עכשיו.

למדתי להעריך את החברים שבאמת קרובים אליי, ולמרות רגעי המשבר שהיו לי כמעט עם כל אחד מהם (במיוחד עם שתי הקרובות), הם עדיין קרובים וטובים, ובעיקר חברים אמיתיים. מצאתי לי אנשים שאפשר לסמוך עליהם ולדעת שאם צריך, אני אקבל עזרה. אני עדיין נותן מעצמי לאנשים שאני מכיר, אבל המנגנונים הפנימיים עדיין נאיביים מכדי לסנן את זה יותר מדי. אני עדיין צריך ללמוד איך לקבל מחמאות, בלי לחשוב אם הן ריקות מתוכן, בעיקר אם הן רק נזרקות לאוויר וזהו.

התחלתי סוף סוף לאזן קצת את עצמי. לנסות לארגן מחדש לוח זמנים טוב ולהתרכז בדברים החשובים, או לדעת מתי להפסיק לרדוף לפני שאני אהפוך לפתטי כלפי חוץ, ומרוסק עוד יותר כלפי פנים. עוד לא ממש הבנתי מה אני עושה ומה אני צריך לעשות, אבל אני מנסה יותר לדאוג לעצמי, לנסות לעצור את הנפילות בזמן, ובו בזמן לנסות לא לשמור דברים כל הזמן בפנים. עוד לא השתחררתי מהניסיונות שלי להוכיח לכל העולם מי אני, להוכיח לגאונים שמסתובבים מסביבי שגם אני כאן ומסוגל להוציא ציונים כמוהם, להוכיח להיא שהיא הפסידה כאן משהו שאחרת מרוויחה עכשיו (באופן כללי ולא אחת ספציפית). מיותר לציין שקודם כל אני צריך להוכיח את הדברים האלו לעצמי לפני שאני בכלל מנסה להוכיח לאחרים.

אז הנה אתה, 24 פחות 20 (טוב, כבר 19), בשנה השנייה שלך, עם ממוצע ציונים שהשתפר קצת בקיץ ובתקווה שייתן איזו שהיא קפיצה חיובית יותר תוך חודשיים, גר רוב הזמן מחוץ לבית אבל עדיין תלוי מאוד בהורים, שומר על גרעין קטן של חברים קרובים ומספר גדל של חברים מסביב (אבל עם מספר שלא משתנה בטור הנוסף), ועדיין מנסה להבין את העולם שמסביבך. אם השנה האחרונה הייתה שנת למידה, אז השנה אני כבר רוצה להתחיל ליישם, להתחיל להתקדם, להרגיש שגם אני מישהו. זה בדיוק מה שעבר לך בראש כשראית אתמול את הזיקוקים שבישרו על השנה החדשה (ומצאת דרך מעניינת להתחמם בקיפאון ששרר בחוץ בשעה הזו...).

בלי להרגיש שוב מתחילים לספור אחורה, בתקווה שהיום שלי בשנה לא יהיה היום היחידי שבו אני באמת ארגיש קצת אושר. אולי הסוד הוא פשוט לתת לדברים לקרות, בלי לנתח יותר מדי, בלי להיות כל כך כבד, פשוט להיות ולזרום. אולי הסיפור האמיתי הבא כבר כאן, ואני פשוט לא שמתי לב אליו. עדיין.

"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא!"

[יום חדש נפלא – אריק ברמן, שכבר יותר משבוע לא יוצא לי מהראש]

21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-24/1/2007 22:33
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא