אוגי הביתה

9 1/2007		הביתה
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, אופטימי

אנשים יגידו שזה אידיוטי, אבל דיי חיכיתי לנסיעה שלי הביתה ביום חמישי האחרון. טוב, לא פלא. 3 שבועות שלמים ביליתי לי בין ארבעת הקירות של החדר בדירה במעונות ובטיולים לפקולטה שלי ולעוד כמה מקומות בקמפוס. את מספר הפעמים שיצאתי מהקמפוס בזמן הזה אפשר לספור על יד אחת, וגם זה בעיקר לקניות של דברים שלא יכולתי להשיג בסופרמרקט בפנים. ההורים באו בימי שישי, כל אחד בתורו (ביחד הם הרי לא יבואו) והביאו אספקה של בגדים, אוכל, לקחו כביסה ובעיקר הביאו ריח של בית. נכון שהחדר שלי היום הוא שילוב די מוצלח של החדר שהיה לי בבית לפני שהאח הקטן שלי השתלט על רובו (בגלל השטיח, הרדיו, הכרית והזברה) לחדר שלי במעונות בשנה שעברה, מלבד הבלגן התמידי ששורר לי על השולחן. מה שכן אני יכול להגיד עליו זה שלפעמים הוא פשוט נראה לי קצת גדול עליי ואפילו ריק לפעמים, ורק מחכה להתמלאות בצורה זו או אחרת.

ביום חמישי האחרון סיימתי ללמוד, ואחרי ליווי קצר במעלה ההר, שמתי פעמיי לכיוון החדר בשביל לארוז. הייתה לי בדיוק שעה לאוטובוס הקבוע שלי לעיר הגדולה והייתי צריך להתארגן. הכביסה כבר חיכתה בתוך השק שלה (מזכרת מימי הצבא) וכבר בתוך התיק הנגרר, המחשב התקפל לתוך התיק ביחד עם כל האביזרים שלו, וגם לקחתי לי את המחברות שרציתי לעבור עליהם. הנגן כבר הוכן מבעוד מועד ולמרות שכבר הרבה זמן לא החלפתי בו את המוזיקה, היא עדיין משובחת ומסוגלת להעביר את הדרך (עד לבואו של המחליף שלו במהלך החודש, sansa קטן ומשוכלל). אחר כך התחלתי את הטיפוס לכיוון תחנת האוטובוס בתקווה שלא פספסתי את אחד משני האוטובוסים שיוצאים בשעה הזאת. בתחנה חיכתה מונית שירות לתל אביב אבל ויתרתי על התענוג המפוקפק, גם כי זה יותר יקר (בדוק) וגם כי היה לי כרטיס הלוך ושוב שהתוקף שלו עמד לפוג אחרי כל כך הרבה זמן בצפון. הנסיעה עברה בצורה חלקה ובלי הרבה בעיות, בדרך הספקתי לבדוק אם דברים השתנו להם בשבועות האחרונים עד שנחתתי בבית.

בפעם הקודמת שנשארתי פרק זמן ארוך כזה, חיכתה לי בבית טלוויזיה פלזמה נוצצת שהגיע אליו בהפתעה מוחלטת. מצד שני, היא הקרינה תמונות פנוראמה של העיר ממנה הגעתי אבל בהקשרים לא נעימים כל כך. הפעם השינויים בבית היו קטנים יחסית. פה טלפון שהוחלף, שם וילונות חדשים באמבטיה ועד החלפת המכשירים הסלולאריים של אמא שלי ושל אחי (עוד כמה הצטרפו לאוסף שיש בבית). אחרי שגם אחותי הכריזה שהיא הולכת להחליף את שלה, נכנעתי גם אני והלכתי להחליף את שלי. האמת, תכננתי להחליף את התוכנית שלי למשהו קצת יותר הגיוני לכיס שלי (מי אמר תוכנית סטודנטים?) אבל הם רצו שאני אקח מכשיר חדש. אחרי ויכוח קטן הסכמתי לקחת מכשיר חדש ולהגיד שלום לקודם, ששהה אצלי הכי פחות זמן מכל המכשירים שהיו לי (רק שנה ו-3 חודשים). החדש, שהוא למעשה אחיו הקטן, הוא בעיקר קל, שחור וקומפקטי עם אותם תכונות כמו הקודם, אבל הרבה יותר יפה.

הבעיה עם כל הסידורים האלו שהם גוזלים מהזמן שאני צריך בשביל להשלים את שאר שיעורי הבית שלי. נכון שנוסעים הביתה בשביל לנוח אבל כל הדברים האלו רק נערמים וימי ראשון הם ימים מועדפים על צוותי הקורסים השונים לפרסם תרגילי בית חדשים ללא התחשבות בעובדה שיש לנו עוד תרגילים לעשות. כבר כתבו לנו לא מזמן במייל שלמרות שיש לנו שבועיים להגיש תרגיל בית מסוים בקורס מסוים, עדיף שנעשה אותו עכשיו כי אחר כך יהיו עוד באותו קורס וככה לא נבזבז לעצמנו זמן. כמובן שגם בכל שאר הקורסים היו תרגילי בית, אחרת זה לא היה מעניין. כשמגיעים הביתה ביום חמישי, אין כל כך הרבה כוחות לשבת ולהתחיל לעבוד. הנסיעה מייגעת, הגוף צריך שחרור מצורת הכיסא שהוא קיבל מהדרך ובכלל, למי יש כוח לדברים האלו כשאני בבית? ככה יוצא שלמרות שאני הגעתי הביתה ב-17:00, רק ב-22:00 אני מתיישב ליד המחשב, וגם אז עוברת לפחות שעה עד שאני פותח קובץ של שיעורי בית, לא לפני שעשיתי טיול שלם במרחבי הרשת (אחרי הגילוי שהאינטרנט בבית מהיר יותר ממה שיש לי בחדר). המצב לא משתפר ביום שישי. קניות בבוקר, ביקור אצל סבא וסבתא בערב ואחרי זה ישיבה משפחתית מול ארץ נהדרת. רק אחרי זה אני מחליט ללכת למחשב ויושב עד 2 לפנות בוקר בשביל לסיים שיעורים בהסתברות. בשבת יש בעיקר לחץ לסיים או לפחות לחשוב קצת על כל הדברים שרציתי להספיק בסוף השבוע. יש עוד לסדר תיק, לבדוק אם יש טרמפ צפונה (אין), להקטין את ערימת הבגדים שלי שחזרה מכביסה ומחכה שיעשו איתה משהו, לעזור להכין צהריים, ומדי פעם גם לנשום. כל זה עם הדד ליין שב-18:30 צריך כבר להיות מוכן כי אני רוצה לנסוע באוטובוס הראשון צפונה וכי שאר המשפחה מתכננת לצאת לקניות בזמן הזה, אז הם יוכלו לקחת אותי לאתר הזוהמה התל אביבי, שמכונה במקומות שונים התחנה המרכזית. והנה אני כבר על האוטובוס שמגיע לשם שינוי בזמן ונכנס עד לסוף הרציף כדי שלא נרטב ושום מטפסים חזרה צפונה. מובן שלא ישבתי על השיעורים אחרי שהגעתי. למי יש כוח אחרי נסיעה כל כך ארוכה?

בינתיים החיים נמשכים, הלחץ לא ירד אחרי בחני האמצע, ואת החודש שנשאר עד לסיום הסמסטר צריך להשקיע בלתת הכל בשביל לסיים אותו כמו שצריך ולהתכונן כמו שצריך לבחינות, כדי שהבחנים לא יגנו עליי חס וחלילה וסוף סוף אני אהיה מרוצה מהציונים שלי. ובלי קשר, למרות איזה רעד קליל בברכיים, המצב דווקא בסדר גמור ביני ובין העולם. שרק יימשך ככה.

14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-11/1/2007 02:01
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא