אוגי נקודת רתיחה

16 2/2007		נקודת רתיחה
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

אני לא טיפוס שבדרך כלל מתרתח בקלות. גם כשאני כועס אני שומר חלק מהכעסים האלו אצלי בפנים ולא מוציא אותם החוצה. צריך משהו באמת רציני בשביל לערער אותי לגמרי, להעלות לי את הסעיף. זה קרה דווקא היום.

מעשה בשיעורי בית בלוגיקה, שאותם אני מגיש יחד עם א', שהיה השותף שלי לחדר בשנה שעברה. לפי הסיכום בינינו, כל אחד מגיש בתורו את הגיליון. הכוונה במגיש היא לא יושב לבד ועושה הכל, אלא רק מתקתק אותו למחשב, מדפיס ומגיש. את שאר העבודה המשותפת, שעיקרה כמובן, לפתור את הגיליון, אנחנו עושים ביחד, או לפחות מנסים לעשות ביחד. נכון שהשתמשנו בלא מעט רפרנסים, אבל לא תמיד אין דרך אחרת להבין מה רוצים מאיתנו, מה גם שבסופו של דבר, מכל ההשקעה שלנו בגיליון שיעורים שלם, בודקים רק שאלה אחת ששווה 50 אחוז, ואם כל שאר השאלות נמצאות, מקבלים עוד 50 אחוז.

זו לא הפעם הראשונה שנתפסנו מעתיקים. למעשה, זו השלישית. בפעם הראשונה הצלחנו לשכנע את המתרגלת שהעתקה לא ממש הייתה שם (בעזרת מופע התעלפות) והיא העלתה את הציון. בפעם השנייה לקחתי את האחריות לטעות על עצמי, בתקווה שינקו את אלה שעזרו לי (מה שלא קרה). הפעם השלישית הייתה לשם שינוי על גיליון שהשותף היה צריך להגיש. ראינו את הציון ורצינו לראות את הגיליון, לראות מה הבעיה, לראות מה המתרגלת כתבה, רק שהגיליון לא הוחזר. המתרגלת שמרה אותו אצלה מסיבה לא ברורה. אחרי שהבנו שזה המצב, ניסינו לראות אם אפשר להיפגש איתה, אבל היא לא הייתה בחדר שלה. בינתיים פרסמו שעות קבלה מיוחדות של המתרגלים והמרצים, אבל שעת הקבלה של אותה מתרגלת שבדקה את התרגיל נפלה בדיוק על המבחן שהיה ביום רביעי, ומה לעשות, לא יכולנו להגיע. שלחתי לה מיילים, שאלתי אותה מה קורה עם התרגיל ומה אפשר לעשות (כי רצינו לראות למה הורדו הנקודות) והיא אמרה שהיא פנויה כל היום (של המבחן) ולמחרת. אחרי המבחן בהסתברות שאלתי את השותף שלי אם הוא מתכוון להגיע למחרת בשביל שנלך אליה, והוא ענה לי שאולי ושהוא יתקשר אליי בבוקר.

קמתי לי היום (חמישי) בבוקר ואחרי ארוחת בוקר התחלתי להתכונן למבחן שהיה אמור להיות לי בערב. בינתיים חיכיתי לראות אם הוא מתכוון להגיע. במקום זה קיבלתי ממנו מייל. המייל היה ממוען לאותה מתרגלת, אבל גם למרצים של הקורס ולמתרגלת האחראית. אני אחסוך ממכם את הנוסח של המייל, אבל הוא היה יותר מדי בוטה, שבו הוא דיבר על גחמות שונות של מתרגלים להוריד ציונים שבגללן הוא צריך להיאבק כשהוא חף מפשע פלוס דרישה להעלות לאלתר את הציון בחזרה (הציון קוצץ בשליש כי נמצאו עוד 2 עבודות דומות). המייל הזה לא בישר לי טובות. הייתה לי תחושת בטן שהתגובה לא תהיה בסגנון של "כן, אנחנו מצטערים והיינו צריכים להיות הרבה יותר נחמדים אליך", מה גם שהוא רק דיבר על עצמו עם אזכור קטן שהיה לו מתישהו שותף (בדיעבד, זה אולי הדבר היחידי הטוב בכל העניין).

התגובה לא אחרה לבוא. המתרגלת האחראית שלחה לנו מייל נזעם בחזרה. היא כתבה שמזמן היא לא נתקלה במכתב כל כך שופע ארס וחוצפה. זה גרם לאסימון אצלו ליפול ולהבין שהוא לא היה כל כך בסדר. הוא כבר הספיק לשלוח מייל מתנצל למתרגלת שבדקה את התרגיל (שדווקא ענתה בצורה נחמדה, בלי טיפה של כעס, ואפילו פירטה את הטעויות שעשינו בגיליון). כל הזמן הזה אני למדתי למבחן והשתדלתי להתרכז בו.

כשחזרתי לחדר מהמבחן, מבואס מהעובדה שחירבתי שם שאלה שלמה, ובעיקר נוטף מים בגלל שאיך שיצאתי החוצה התחיל שיטפון, חיכה לי מייל נוסף להשלמת הסאגה. הפעם אחד המרצים החליט להתערב. הוא קרא את כל התכתובת, הוא גם קרא את העבודות שהוגשו, והודיע לנו כי הם שוקלים להביא את המקרה לדיון בוועדת משמעת. כאן כבר נגמרתי לגמרי. זה כבר עבר כל גבול אפשרי. זו לא הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי כמעט דופק את הראש בקיר בגלל שנתתי לו לנסח מייל. בפעם הקודמת הוא שלח מייל שהוא טוען שאנחנו לא מכירים את האנשים שכביכול העתיקו מאיתנו (באחד הגיליונות הקודמים) בלי לברר מראש שמדובר באחד השותפים שלי לדירה. הרגשתי כאילו אני כבר בוער מבפנים. ליד ההודעה הזו חיכה עוד מייל ממנו שבו הוא מודיע לי שיהיה מה שיהיה, הוא מתכוון לקחת הכל על עצמו, לספר סיפורים ולהשאיר אותי מחוץ לעסק. כבר לא היה לי כוח יותר. כתבתי לו מייל בחזרה וכתבתי שהפעם הוא באמת עבר את כל הגבולות האפשריים, שאני לא מתנער מאחריות לגיליון עצמו אבל לא מוכן להיות קשור למייל האידיוטי של הבוקר. בסוף כתבתי לו שהקטע המסריח שהוא עשה לי בתחילת הסמסטר, שבו הוא "נזכר" להודיע לי יום אחרי שיצא גיליון שיעורים בקורס אחר שהוא מעדיף להגיש את השיעורים באותו קורס עם אנשים שלומדים איתו במסלול ולא איתי, הוא חסך ממני את ההחלטה לפרק את השותפות בשיעורי הבית. יש גבול כמה אפשר לסבול.

מן הסתם כבר לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר הערב. הייתי צריך להתאוורר, לנשום קצת אוויר אבל הגשם שכמעט לא הפסיק לא נתן לי לצאת החוצה. בנוסף לכל זה, הפקק החליט לקפוץ כמה פעמים, כנראה בגלל המכונת סיגריות המבחילה שנמצאת לי מתחת לחלון. אחרי שהאדרנלין נרגע קצת, ההרגשה של הכל הפוך התפוגגה במקצת, אפשר ללכת לישון. מחכים לי עכשיו יומיים של מרתון התכוננות למבחן שאין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל ללמוד אליו. ואחריו? אחריו חוזרים הביתה אחרי יותר משלושה שבועות. קצת לנוח, לצבור כוחות ולהמשיך הלאה, למבחנים הבאים. אין לי כבר כוח...

31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-18/2/2007 19:04
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא